ילד חסר אחריות, רמאי, משיח שקר, פונדמנטליסט, מבשר הנהנתנות, נציג עולם התוהו – בכל אלו ועוד מואשם משה פייגלין בשבועות האחרונים, כחלק מ"בהלת פייגלין" המתפרצת בכל אמצעי התקשורת, מ"הארץ" ועד ערוץ 7, מ-ynet ועד מקור ראשון. מה יש בו באיש הרגוע ונעים ההליכות הזה, שמוציא משלוותם רבנים, כותבים ומובילי דעה מכל קצוות הקשת הרעיונית, ובמיוחד בציבור הדתי-לאומי?
בתור תוצר המסלול הקלאסי של הציונות הדתית, בוגר ישיבה תיכונית וישיבת הסדר וכרגע סטודנט לתואר ראשון, שמתלבט האם להצביע "הימין החדש" או "זהות", אנסה להסביר מה מושך בה באחרונה – רמז: לא המריחואנה – ומה מציק בזה כל כך.
בציונות הדתית יש מקום חשוב לאידיאולוגיה כשלעצמה, להצהרות שאינן מובילות בהכרח למעשים מידיים, אלא באות להשרות כיוון ודרך מחשבה, לרוב ברוח הרב קוק ותורתו, ולעצב באמצעותן אדם וציבור שיתמודדו כראוי עם נסיונות החיים והחברה. תשאלו – איפה הבעיה? אז נדמה לי שלאנשים רבים, ואני ביניהם, התורה הגדולה והנשגבה שקוראת לחיבור עמוק בין קודש וחול, שרואה באחדות ישראל מטרה נעלה, שטוענת שהפרטים הקטנים יונקים מן העקרונות הגדולים – נשארת בסופו של דבר-תורה בגדר אוסף סיסמאות ותו לא. זו בדיוק הטרגדיה של תורת הרב קוק, שנכתבה כשירה נפלאה ועמוקה, וממשיכיה מאמינים בה כפתרון לבעיות הדור, בלי לפתח ממנה דרך מעשית ותוכניות של ממש.
לתוך המבוכה הזו נכנס פייגלין ופורס משנה יהודית ערכית וגם מאוד מעשית, שאמנם משתמשת בסיסמאות המוכרות אבל פורטת אותן לתוכניות – ל"הוראות הפעלה". הציפייה ה"קוקניקית" שלנו מעקרונות ורעיונות שיוציאו פרטי פרטים, מהענפים שיהיו מחוברים אל השורשים, היא דבר ש"זהות" מספקת, בעוד ש"איחוד מפלגות הימין" נותר לרוב ברמת העקרונות, ואילו "הימין החדש" מתעסק בעיקר בהיבטים מעשיים.
למשל, כיצד הרצון ב"אחדות" יבוא לידי ביטוי לפי "זהות"? בפירוק מוקדי סכסוך: צבא על בסיס התנדבותי-מקצועי לא רק יחזק את שוק העבודה, אלא יעלים את סוגיית השוויון בנטל הצבאי, יחליש את זעקות הגעוואלד, ויאפשר לחברה החרדית להתחיל להשתחרר מהשבי שיצרה לעצמה בישיבות ולהשתתף בנטל הכלכלי. שיטת השוברים בחינוך תאפשר להורים לקבוע את תכני הלימוד לילדיהם, ללא "הדתה" או "שטיפת מוח ליברלית". ביטול מונופול הרבנות על נישואין ייתר את המאבקים סביב העניין, וכנראה גם יפחית את מקרי הממזרות ההלכתית. הפרטת גופי התקשורת עשויה להחליש את המחנאות ואולי גם את העיסוק האובססיבי של מנהיגינו בתחום.
כמו שהיא סולדת מכפיית אג'נדת ה"גאווה" על הפרהסיה הציבורית, "זהות" איננה מתעלמת מרצונו של הציבור החילוני שלא יכפו עליו את אורח החיים הדתי בתחבורה ציבורית בשבת, בנישואין וגירושין, באיסור חמץ וכדומה. במקום להמשיך להיאבק ללא שום אפשרות להגיע להסכמה, כי המחלוקת היא אמיתית וכואבת, גם אם אינה לשם שמים בהכרח, מונחת כאן הצעה מעשית לתת כוח בידי הקהילה המקומית לעצב את אורחותיה כרצונה.
המעשיות הזו היא גם הסיבה העיקרית, אם כי קיימות כמובן שלל נוספות, לחשש מפני "זהות" – האם זהו לבושם החומרי של אידיאלינו המרוממים והנשגבים? אבל מי שרוצה להתמודד עם פייגלין באמת, ולא בכינויי גנאי מוזרים, יצטרך להציע דרך מעשית אלטרנטיבית להתרת בעיות דורנו ולא להסתפק בסיסמאות חלולות.