מתגייסות או הולכות לשרות לאומי, הולכות למדרשות או יושבות בבית ואפילו אלה שהולכות מיידית ללימודים גבוהים – כולן בנותינו. כל אחת ואחת יקרה וחביבה וכתפיסת בית חינוך כמשפחה – לכולן אנו דואגים ועבור כולן אנו מבקשים את הטוב ביותר לפי כוחותיהן, כישוריהן ותכונות נפשן.
אחריותנו
ללוות כל אחת, להדריך אותה באופן המיטבי ובמידת האפשר להיות איתה בקשר גם בסיום לימודיה. גם אם בחירתה שונה מהדרך עליה המלצנו.
אנחנו לא נגד צבא
להפך. מדי שבת (ולעיתים גם באמצע שבוע) אנו מתפללים לשלום חיילנו ולשלום מדינת ישראל – ראשית צמיחת גאולתנו. אבל האם מקומן של בנות בתוך הסיפור הזה? שאלה גדולה.
רוב מניין ובניין של רבני ישראל לדורותיהם
נכון שימצאו רבנים שיגידו אחרת, ואיש איש – כבודו במקומו מונח. אך הפסיקה הרבנית לדורותיה, רוב מניין ובניין רבני ישראל כמו גם זקני הדור שלנו (ושלא לדבר על הוראות הרבנות הראשית מאז ומעולם) – מעולם מעולם לא עודדו בנות להתגייס. להיפך. "נשים לאו בנות מלחמה" והעיקרון ההלכתי הזה שהיה נכון כשנכתב – נכון לא פחות גם בימינו (זאת מעבר לדיונים הלכתיים נוספים שלא כאן המקום לפרטם).
לוחמות
וודאי וודאי שיש הבדל בין התפקידים השונים בצבא, לא כולן לוחמות, יש תפקידי עורף ויש גם הטוענים שיש תפקידים שבנות יכולות לעשות טוב יותר, אבל האם האווירה הצבאית מתאימה לתלמידותינו? לא בטוח. הצבא אמנם מתוחכם יותר (מבחינת התפקידים השונים), אך מסוכן ומאתגר (רוחנית, נפשית) לא פחות. מציאות בה בת אינה בת חורין והיא ת.פ. של מערכת פיקודית צבאית, גברית בעיקרה, פעמים רבות בסביבה חילונית, ולא זו בלבד אלא שהיא אינה שולטת לחלוטין על התפקיד אותו היא תבצע, וודאי שאינה שולטת על הסביבה בה היא תהיה ובעיקר אין לה יכולת לעזוב אם התפקיד לא מתאים עבורה – כל אלה הם סיבות טובות מספיק בשביל להטיל ספק גדול בכדאיות של בנות להיכנס לסיפור הזה (וזה גם במקרה שנשים את השאלות ההלכתיות הטהורות בצד).
גם בשרות לאומי יש בעיות
ברור! והרבה. יש הרבה מה לתקן במערכות השרות לאומי, אבל איננו שופכים את התינוק עם המים, ולא בגלל בעיות (שקיימות גם בהרבה מקומות אחרים) נצא כנגד המערכת החשובה הזאת. לענייננו, היתרון המנצח של השרות הלאומי הוא ביכולת הבחירה שבו, ברגע שבו בת מגלה כי היא נמצאת בסביבה שאינה מיטיבה איתה - היא יכולה לקום וללכת (וודאי שאין לעשות זאת בקלות רבה מדי ולו בגלל האחריות והמחויבות כלפי המערכת אותה היא נוטשת).
חוד החנית האזרחי
שרות לאומי אינו ברירת מחדל, זה לא אופציה רק לבנות דתיות שמטעמי "דת" - "נמנע מהן" להתגייס. בדיוק כשם ששרות צבאי הוא חוד החנית הביטחוני של מדינת ישראל, שרות לאומי הוא חוד החנית האזרחי. בכל מקום יודעים לספר על בנות השרות ש"הרימו את הגרעין", ש"בלעדיהם לא היה כאן כלום" ש"הצילו את הילד הזה". הגיע הזמן שנשים את השרות הלאומי כערך לכתחילה, בדיוק כשם (כך אני לפחות מניחה) שניסו לעשות בכנס השבוע.
זה לא אומר שאין בנות ש"מתאים להן" להתגייס
אולי. ובכל מקרה הבנות האלה הן שלנו (!!) - תלמידותינו היקרות ואם אכן זוהי בחירתן, עלינו מוטלת החובה ללוות אותן רוחנית ומעשית, לכוון למקומות נכונים ומתאימים יותר בתוככי הצבא, להמליץ בחום על שנת מדרשה קודם לכן ולכל הפחות למזער נזקים ולהצביע על מקומות בתוככי הצבא שרצוי להימנע מלהגיע אליהם.
לא אסור/מותר
ושוב, גם אם התוויית הדרך החינוכית שלנו היא בעד שרות לאומי, חובה לתת מענה לבנות שהחליטו על גיוסן וודאי וודאי לתת מענה לבנות המתלבטות בסוגיה זו. לא ייתכן להשאיר תלמידת שביעית – שמינית להתמודד לבד עם הסוגיה, כי לתחושתה "אם ישמעו על זה באולפנה – מה יעשו לה..." חינוכית גם רצוי להימנע משיח של "אסור" – "מותר" ביחס לשרות הצבאי, כך גם נימנע ממצב בו בת שמתגייסת (בניגוד לרבנים - מחנכים שאמרו לה – "אסור") הופכת אותם ללא רלוונטיים.
סיכומו של דבר (לענ"ד)
שרות לאומי כערך לכתחילה.
חוד החנית האזרחי של מדינת ישראל.
בעל ערך לא פחות (ואולי יותר) משרות צבאי.
הנחיית המיינסטרים הרבני ורבני ישראל לדורותיהם.
את האמירות האלה חשוב להגיד. ויחד עם זה – לתת מקום לאלה שבוחרות אחרת, ולרגע לא לשלח אותן לדרכן בלי ליווי והכוונה.
כולן בנותינו.
הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה היא יועצת הלכה, רבנית אולפנת אמית להב"ה ומרצה במכללת אורות