שימו לב לנתון הבא: הגיל הממוצע בו נחשפים ילדים לפורנוגרפיה הוא גיל שמונה. שמונה. ריבונו של עולם, קראתם טוב, גיל שמונה. תקראו לי חשוך, נבער, פונדמנטליסט, הדבר הזה הוא הזוי. הוא חולה. הוא שורט את הנפש. ואין לו כלום ושום דבר עם חופש.
ועכשיו סיפור קצר. פורים האחרון, בסלון אצל אחד החברים. יושבים כל המי ומי, מנהיגים צעירים ואנשי חינוך סביב השולחן. לפתע אחת הנשים, מחנכת בתפקידה, משתפת את הנוכחים הנדהמים לתופעה ישנה-חדשה בהפסקות בית הספר: קבוצות קבוצות של נערים בכיתה ז' יושבים עם הטאבלטים שחולקו על ידי בית הספר וצופים יחדיו, כן כן, בפורנו. לא מקרה בודד, לא בהפסקה אחת. הפסקות רבות וקבוצות רבות.
אחרי השיתוף המדהים הזה, התחיל תור הווידויים. רכזת השכבה מתיכון א' ומנהל בית הספר מתיכון ב'. כולם מספרים על התופעה ההזויה הזו של ילדים, י-ל-ד-י-ם, שצופים בסרטי פורנוגרפיה בקבוצה. אחד הנוכחים, חבר טוב, שאל מה עושים המורים מול התופעה, ונענה במעין מבט מיואש - אם להורים זה לא אכפת, איננו יכולים לעשות דבר.
שמרתי את הדברים מאז בבטן ושיתפתי כמה חברים טובים. אבל כשראיתי את הדיון שעסק בהצעת החוק לסינון אתרים פוגעניים בוועדת הכלכלה של הכנסת, בה חברים מכל קצוות הקשת הפוליטית עומדים פעורי פה מול הנתונים האלה, החלטתי שדי. אסור לחכות. אם זה לא יבוא מלמעלה, זה יבוא מלמטה. יותר מדי אנשים נדהמים, פחות מידי מעשים. וככל שנגיד את זה יותר בקול, ככל שנפעל, המודעות תעלה, והפתרונות בעקבותיה.
לכן, החלטתי לעשות מעשה. שוחחתי עם מספר אנשי חינוך, מנהלים, מפקחים ומורים, וכולם, ללא יוצא מן הכלל הביעו נכונות לשיתוף פעולה על מנת להקים פורום מיידי שיציג את הבעיה, יציף אותה, וייתן מענה חינוכי ברמה הארצית. הן בחינוך הדתי והן בחינוך הממלכתי.
בימים האחרונים קיבלנו מבול של פניות בעקבות פוסט שפרסמנו בנושא. הורים, מחנכים, מנהלי מוסדות, מטפלים, גופי מחקר ועוד. הדברים היו מזעזעים. אין מילה אחרת לסיפור הזה. זעזוע. והנה התהום, כפי שהיא נפערה לנגד עינינו:
א' היא אמא דואגת ואחראית, רכזת שכבה במוסד חינוך ידוע, שהבינה שהנגישות לאינטרנט ולתכנים פוגעניים מחייבים תגובה מקצועית אצל נוער ומתבגרים. היא וכמה ומחברותיה הקימו גוף, שירכז אליו מחקרים עדכניים מכל העולם על נזקי החשיפה, ועל הצגת כלים למתמודד ולסביבתו הבוגרת.
התכנית הייתה אמורה להיות מושקת לתלמידי תיכון ולחיילים. כך היא התחילה במוסדות הלימוד לפני חמש שנים. סבב קצר של פעילות והרבה הורים מודאגים חשפו אותה למצוקה הרבה יותר גדולה. גיל התיכון מתברר, הוא כבר רכבת שנוסעת במהירות היסטרית, כשעצם הנזק מתחיל בחטיבת הביניים. יותר נכון, כיתה ז'.
צוות הארגון התגייס מהר כדי להתאים את התכנית לחטיבות הביניים. עניין של כמה חודשים והפרויקט היה אמור להתחיל בכמה חט"ב מרכזיות בארץ. תוך כדי בניית התכנית והחלת הפיילוט, הטלפונים מההורים ביטאו מגמה חדשה. התנהגויות חריגות, התקפי חרדה, פגיעות מיניות של ממש דווחו מבתי ספר יסודי. כיתות ה'-ו' סומנו כאזורים ששם מתחילות התופעות המדאיגות הללו. הורים, מורים, מנהלי בתי ספר החלו לדווח על מקרים חריגים שמתפתחים אצל ילדים, סביב כיתה ה'.
כך זה היה לפני שלוש שנים. אבל מדרון כמו מדרון, לא עוצר. מקרים של חרדה ותגובתיות יתר החלו להיות מדווחים מכיתה ד', ואז ג', ואז ב'. כיתה ב'. אתם שומעים נכון. הגוף שהוקם לא היה מוכשר להתעסק עם תופעה כזו.
ילדים בכיתה ב' מעבירים בקבוצות ואסטאפ סרטוני פורנו שהם צופים בהם תוך כדי שיעור, אומרת לנו מנכ"לית הארגון, גם להורים שמבקשים סינון אין מה לעשות מול החומר שעובר בקבוצה הכיתתית. הפצת החומר היא שלב ראשון. בשלב הבא, המורות מדווחות על לסקסואליזציית יתר אצל התלמידים.
בפורים האחרון, למשל, התחפושות הרגילות יצאו מהאופנה. אין דבר כזה להתחפש לסתם שוטרת.
השוטרת צריכה להיות סקסית, אחרת הילדה לא מוכנה להתחפש. אחות סקסית, מלכת אסתר- רק סקסית. לראשונה חברות האופנה החלו לייצר חזיות מרופדות לילדות בגיל חמש. שלום גן חובה. הקמנו גוף מחקרי שינסה לאסוף את התלונות.
אתה צריך להבין, היא אומרת, הסטטיסטיקות הרשמיות על היקפי הנזק יגיעו רק עוד עשור כשהילדים האלה יוכשרו למחקר. כרגע רק פעילי השטח, הורים, מורים ובעלי יוזמות פרטיות מקבלים את המידע הראשוני והמבהיל הזה.
ילדים בגיל שמונה מבצעים אקטים גופניים שאין להם מושג מה הם מבטאים, אומר לנו חוקר נוסף. תנועות אגן שהם משחזרים מסרטי פורנו מתרחשים בתחילת בית הספר היסודי. עד כיתה ו' כבר מתבצעות פגיעות מיניות של ילדים בילדים. בשיעור עולה של מאות אחוזים בשלוש שנים האחרונות.
רוב ילדי כיתה א' מקבלים היום סמארטפונים שהסינון בהם לא קיים או שהוא לא רלוונטי. החשיפה לתכנים הכי אלימים היא עניין של ימים ספורים מרגע שהמכשיר אצל הילד. ואם הוא לא אצל הילד, הוא אצל החבר שלו. מספרים? נכון לעכשיו הנתון מדבר על 80% מהתלמידים, ואני אומר לך, הוא אומר לי, שזה עבר את 90% מזמן.
גוף נוסף חקר את התגובות של הילדים. אצל ילדים שונים, התגובות שונות. בקצה אחד מתרחשים מקרים של חרדה ושיתוק. ילדים נחשפים לסרטונים אלימים, מוצפים על ידי אתרי תוכן או קבוצות וואטסאפ כיתתיות, והם מרגישים חוסר אונים ובדידות מול התכנים. תכני סאדו, הדמיה של אונס, ובמקרים הקשים פורנו קבוצתי ואף פורנו עם בעלי חיים, מייצרים בושה גדולה וחרדה. הילד מרגיש שאין לו למי לפנות, הוא לא יודע איך לעכל את זה. חשוב לזכור שאלו שלבים ראשוניים של התפתחות ביחס למין השני. המין השני הוא האחר, והאחר נצבע בצבעים מפלצתיים.
בקצה השני נמצאת הצפה. ילד שצופה שוב ושוב ושוב בתכנים הללו. ההצפה מתבטאת גם בשחזור של התכנים בינו לבין עצמו. ואחר כך בינו לבין ילדים אחרים. משחקי תפקידים הכל על טהרת הפורנו. אצל ילדים כמו אצל ילדים, ישנם מופנמים יותר ורגישים יותר. ילדים כאלו מוצאים את עצמם מקבלים תפקידים מילדים אחרים, וממלאים אותם.
זה בתחום החשיפה. עכשיו לתחום ההטרדה והפגיעה. השיימינג המוכר לנו מעולם המבוגרים מתרחש ממש מתחת לאף בגילאים האלה. בשביל להשפיל ילדה בכיתה ג' כבר לא צריך למשוך לה בצמות. פשוט מתייגים אותה בסרטון שעובר בכל הכיתה. שולחים לה הודעות פרטיות עם התכנים הכי אלימים וחשופים שיש. חוקר משטרה שמתמחה בתחום הסייבר ושיימינג ברשתות החברתיות מגלה שהבעיה זולגת למקומות שהם בכלל מתחת לאף. אצל ילדים. כיתות א'-ד', בקצב שאפשר לקרוא לו ממאיר.
המהירות שהתכנים האלה פוגעים באוכלוסיות שונות הוא כקצב החיפוש בגוגל. הגילאים יורדים והאוכלוסיות גדלות. אף אחד לא חסין הוא אומר לנו. פריפריה ומרכז, ממלכתי וממלכתי דתי, אפילו אצל החרדים והערבים. המשטרה מתברר, מודעת לתופעה, וכח ראשוני של נגפי הסייבר הועתק מהאיטוללות לגני הילדים.
בשלב הבא עברנו לאנשי הטיפול, אלו שהפגיעות מגיעות אליהם לקליניקה. התברר לנו שעצם הפניה לטיפול היא דבר שנעשה יחסית בגיל בוגר ולאחר שהפגיעה כבר מספיק חמורה שהיא משבשת את ההתנהלות היומיומית של הפונה. אין פתרון מוחלט אומרים המטפלים, יש צמצום של הנזק, וגם זה תלוי בעבודה רוחנית ונפשית עמוקה.
אצל ילדים זה כבר הרבה יותר חמור. מטפלים שהגיעו אליהם ילדים שנפגעו מתכנים פוגעניים מתארים קושי רב ואפילו טראומה שעלולה להתפתח תוך כדי הטיפול. לילד אין את הכלים לפתוח תכנים כאלו. מלבד זאת, יש בעיות חוקיות רבות. לפחות שלושה גופים שונים שדיברנו איתם דיווחו לנו שהם נסוגו מטיפול בילדים מכיתה ו' ומטה. השיח סביב נושאים כאלו ייצר תגובות סמי-טראומטיות אצל הילדים, ונוצר חשש לנזק נוסף שייגרם לילד. אלא שכיתה ו' לפי האמור לעיל, היא כבר שש שנים מאוחר מידי.
התופעה הזו חוצה מגזרים. לא רק בחינוך הממלכתי, אלא גם בממלכתי דתי ואף בחינוך העצמאי. שמענו סיפורים על התמודדות אישית, הרואית כמעט, של בוגרים בחינוך הדתי והלא דתי כאחד. אצל כולם חזר האלמנט של לקיחת אחריות והבנה שראשית צריך להציף ולדבר על הנושא. אחר כך מגיע שלב של נכונות לתהליך, ואז מתקבלות תוצאות. כאמור, התוודענו לשוני של היקפי הנזק אצל מגזרים שונים, אך הוא עלה באופן חד וכואב אצל כולם.
אצל כולם הרגשנו תחושה של זעקה פנימית. משהו לא טוב קורה, והוא כאילו חזק מאיתנו. המספרים שמוצגים פה לעיני הציבור, אולי לראשונה, ממחישים את עומק התהום. כנראה היה צריך להגיע עד ילדים בכיתה א' כדי שמישהו ידפוק חזק על השולחן ויגיד, אלוהים אדירים, עד לאן?
אנו חוזרים ואומרים - באנו לעשות מעשה. השלב הראשון של חשיפת ממדי התופעה הוא הכרחי אבל הוא לא נועד לייאש. הוא בא לומר - אי אפשר לשתוק יותר. כאמור, אנו עמלים על גיבוש פורום שייאגד אליו אנשי מקצוע, מחנכים, מטפלים, יזמים כדי להתחיל בפעילות מלמטה שתייצר מודעות הולכת וגוברת וגוף רחב ככל האפשר שיתן כלים ראשוניים ונגישים לכל בית, הורה, מחנך ומתמודד.
רק לחץ ציבורי ייתן מענה חקיקתי והפניה של תקציבים לטיפול בנושא. אנא מכם, עזרו לנו בפרויקט החשוב הזה.
הכותב הינו מורה דרך, דוקטורנט, פעיל חברתי ירושלמי וראש צוות דת ועיר בתנועת "התעוררות"