חבר סיפר לי, שפעם, בכותל, מתוך התלהבות אמתית באמירת פסוקי דזמרה הוא פתח בניגון ספונטני בחליל צד, הבחור לידו לא אהב את זה וניסה להסות אותו על ידי אמירת מילים מסוימות בקול רם (כמקובל) זה יצא בערך כך: 'שששש הללוהו בנבל וכינור... ששש הללוהו בתוף ובמחול...' וכך ,באופן אבסורדי, פרק תהילים שכולו עוסק בשבח כלי הנגינה שימש אותו ככלי להשתקת המנגינה. אכן, עם החזרה לארץ יחסנו למוזיקה זקוק לתיקון. בגלות, הנחה אותנו הפחד מפני השפעות זרות כמו נצרות או רפורמה. בארץ, כדאי שנהיה מלאי בטחון ושמחה.
עם התחזקות תפילות ההלל ההמוניות, פולמוס ההלל בכלי הנגינה נעשה רלוונטי מאוד. בשיחה בצורת שו"ת שהתפרסמה לא מזמן באתר כיפה העלה הרב שלמה אבינר שליט"א כמה נקודות שמהוות בעיניו סיבות מדוע אין לעשות כן. כדרכה של תורה וכמתאבק בעפר רגלי תלמידי חכמים אתייחס לדברים.
בתחילת דבריו הביא הרב תשובות מן הפוסקים שאוסרות על הכנסת כלי נגינה לבית כנסת. מהן מהחתם סופר והראי"ה קוק. חשוב לציין ששיחה אינה כתשובה הלכתית מסודרת וזו הסיבה כנראה שהרב לא הזכיר את התשובה המרכזית בנושא בשו"ת מלמד להועיל של הרד"צ הופמן. אך גם התשובות שאותן כן העלה הרב, כולן (למעט אחת!) עוסקות בהכנסת עוגב ובבעיית ההידמות לנוצרים שבזה.
חלק מהדיון שם הוא ממש ספציפי על מבנה העוגב. חשוב לציין שתשובות אלו נכתבו על רקע ההתבוללות וההשכלה שהיוו בעיות חריפות כלפי היהדות. ובאמת עיקר הבעיות שהזכירו הפוסקים היו מצד הידמות לגויים ובחוקותיהם לא תלכו. אף אחת מהן לא רלוונטית למצבנו היום בו יהודי עם חליל שמעולם לא ראה כנסיה מרחוק אפילו שואל אם הוא יכול להיכנס איתו לבית הכנסת. גם לגבי הפחד מרפורמים, ודאי שעל גדולי ישראל מוטלת האחריות לומר מתי יש לפחד ומתי לא, אך ככלל למדנו מדברי הראי"ה קוק שעם התקדמות הגאולה יש להשתחרר מהפחדים ולא לתת להם לנהל את חיינו [מאמר הפחד]. לגבי הפחד מהרפורמים עיין באורח משפט עמ' קכ"ו שבזמננו יש פחות לחשוש לו מבזמן החתם סופר.
הרב אמר שהחוויה שבתפילה לא צריכה לבוא מכלי הנגינה שאז זו הנאה ממוזיקה אלא ממילות התפילה עצמן. ראשית, טענות דומות נשמעו על גדולי החסידות שהביאו ניגונים רבים לתפילה, וכל שכן על 'גיור' מנגינות מהנצרות והאסלאם דבר שנהג בקהילות רבות [עיין בשו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סי' ז שהאריך בזה]. בפועל, המנגינות החיו את התפילה וכיום אין כמעט מי שמדבר כנגדן. כך גם היה עם קבלת שבת בסגנון 'קרליבך' בהתחלה הייתה ביקורת שנבעה בעיקר משמרנות ולאחר מכן זה התפשט כאש בשדה קוצים. כיום אין כמעט מי שמתנגד לשמחה ולריקוד בתפילה. שנית, יש לציין שטענה דומה הייתה יכולה להישמע על ההכנות לתפילה של האמוראים - שכללו בין היתר הידור הבגדים [ברכות ל ע"ב], חגירת אזור ועוד שלל פעולות חיצוניות [שם ובשבת י ע"א], שנועדו לעורר את כוונת הלב ואפילו נפסקו להלכה [שו"ע או"ח סי' צא סע' ה, צח סע' ד ועוד].
הרב אבינר טען שדווקא בזמן שבית המקדש היה קיים היה עיסוק בכלי נגינה משום שאז היה 'עולם אחר' כלשונו. אלא שכפי שנציין מחר [שביעי של פסח], כבר ביציאה מים סוף עמדו מרים ונשות ישראל ושרו לה' בתופים ובמחולות, בהמשך דוד המלך נעים זמירות ישראל שלא זכה לבנות את בית המקדש יקרא להלל את ה' בשלל כלי נגינה, ואף אלישע הנביא יתנבא 'כנגן המנגן'. גם בבית המקדש לא היה זה 'מנהג ישן' אלא מצווה שישנן משניות שלמות שעוסקות בה [פרק החליל במסכת סוכה] ומסתבר שכחלק מההכנה להתחדשות הקדושה המוזיקלית יהיה צורך בהכנות מעשיות כמו ניגון במקדש מעט. מעניין שדווקא בימינו ישנה התחדשות גדולה של שירה בציבור בכל מיני תצורות, וזהו דבר שלעולם הקדושה יש להציע, ובגדול. חברי הרב עמיחי אליהו סיפר לי שעצם הרעיון של שירה המונית כחוויה רוחנית [קולולם] נולד מהסליחות שארגן איגוד רבני קהילות בכותל המערבי.
אך הטענה המרכזית בדברי הרב אבינר עדיין לא זכתה למענה - מהי הסיבה לכך שבמשך השנים שבין חורבן הבית עד היום לא מצאנו כלי נגינה כחלק מהתפילה?
ובכן, לעניות דעתי הסיבה לכך פשוטה. בספר תהלים [קל"ז] נאמר 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו'. כשהיינו בגלות מצב הרוח של האומה היה כזה שלא מאפשר שמחה [עיין מורה נבוכים ח"ב פל"ו בסיבה לכך שאין נבואה כשישראל בחו"ל]. מאותה סיבה למנהג אחינו האשכנזים לא ברכו ברכת כהנים אלא בימים טובים [שו"ע או"ח סי' קכח סע' מד בהגה], והמילים 'האידנא ערבה כל שמחה' משמשות מדי פעם כטיעון הלכתי [עיין למשל שו"ע אהע"ז סב סע' כה] . ואם בגלות 'תלינו את הכנורות', לא פלא שעם חזרתנו לארץ ישראל ולשמחה המיוחדת שבה גם התפילה מבקשת להתחדש. כיום, אנו רואים יותר ויותר תלמידי חכמים מובהקים שמוצאים טעם בתפילות אלו ובישיבות רבות כבר נוהגים כך. למעשה, בישיבת 'לנתיבות ישראל' בה אני זוכה ללמד הנהיגו כך לא מכבר.
לפני כחודשיים החל הרב דוד חי הכהן שליט"א - מתלמידיו המובהקים של הרצי"ה וכזה שאיננו חשוד כלל על 'חדשנות הלכתית', לעודד הכנסת כלי נגינה להלל בראש חודש בישיבתו.
לסיום אציע לכל מי שעדיין לא חווה את העוצמות הנדירות שתפילה כזו מעוררת לבוא ולטעום אותה באחת מתפילות ההלל הקרובות.
נתנאל טל שאוליאן, הוא רב בישיבת בת ים וחלק מאיגוד רבני קהילות