"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" – אומר רש"י: "מגיד שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". לתורתך היה יופי מיוחד שעורר את הטוב האצילי והאלוקי שבכולנו.
בעצם לא היית צריך לדבר כלל, משום שעצמיותך אמרה את עצמה, את הטוב, השפע, האמת והאידאלים שצפונים בה. כשדיברת, זרמי טוב ורוממות זרמו ממך לנפשות השומעים והרוו אותן.
אתה היית כשמואל הקטן. המשנה אומרת ששמואל הקטן "היה אומר", ומסביר הרב באיגרת תקנ"ה (אגרות הראיה ח"ב) שזו הייתה אמרת חייו, זו הייתה עצמותו. כך היית אתה, תמיד מקטין עצמך ומגדיל אחרים. כשהזמינו אותך לדבר באחת החופות ואמרו שידבר הרב אלישע מזכה הרבים הנוסע בא"י לאורכה ולרוחבה, ראיתי אותך רץ למיקרופון, לא הבנתי למה רצת. אמרת שהרב החשוב מיד יגיע ובינתיים אתה תעביר לאנשים את הזמן דברי בתורה. כזה היית, פשוט. פשוט, אך בפשיטות שלך הייתה חוכמה עמוקה מני ים, החכם התמים כהגדרתו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי.
היית חכם ועמקן גדול. למרות הכישרונות הגדולים שלך היית אדם של עמל בלי סוף, בכל דבר משקיע מחשבה מרובה מכל צדדיו. אנשים רבים מכירים אותך מנסיעותיך, אך לא שמעו על השנים הרבות שישבת בישיבת מרכז הרב ולמדת בהתמדה. כשקמת מהכיסא תמיד תפסו אותך כמה אנשים להתייעץ איתך, אך זה לא בלבל אותך. חזרת מיד ללימודך. כבר כבחור ואח"כ כאברך צעיר לקחת אחריות על התלמידים שתחתיך. אח"כ התחלת לעשות עונגי שבת לשיעור א ע"מ לעזור להם להיקלט בישיבה. כשנתנו לך פעם ראשונה "מפטיר יונה" ביום הכיפורים אמרת שזה יותר מדי ושלא התכוונת לזה, שבסה"כ רצית לעזור.
אתה כשמואל הרמתי, "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו", נוסע והולך ממקום למקום לנחם את ישראל, לשמח את ישראל, לאחד בין מחלוקות ומעל הכול לשים את התורה במרכז מדינתנו, במרכז הגרעינים התורניים, במרכז החיים. מסביר הרב קוק שלשמואל הנביא, למרות מדרגתו העליונה, הייתה יכולת לחוש כל אדם בכל מקום ולהתחבר אליו למדרגתו ומשם להרימו. גם אתה היית כזה. כשהציעו לך להתמקד ולהתרכז במקום אחד מסוים, ענית "אולי כשאהיה גדול".
הרגשת שהשליחות שלך שונה. שום דבר גדול או קטון לא עבר לידך אלא בתוכך. חשת, כאבת ושמחת בכל דבר. מיד ניסית לחשוב במה אתה יכול להועיל. לא הסכמת שנרד מדירתך ברעש בשעה מאוחרת בלילה כדי שלא נפריע לשכנים הישנים ובוודאי לאב שכול שחי בבניין. הדברים הגדולים לא האפילו על הקטנים. בשמחות משפחתי לא דיברת רק איתי. ניגשת להוריי, לחמי וחמותי, ולכל אחד אמרת מילה טובה ומשמחת.
כשהגעת לאחד מגדודי הצבא לפני מבצע בעזה פגשת במילואימניק משועמם מכין קפה. הוא צעק לך שאין כאן צורך ברבנים שיתנו שיחות חיזוק. ניגשת אליו, חיבקת אותו בשתי ידיך החזקות, נענעת אותו וצעקת: אחי, לא באתי לחזק אותך, באתי להתחזק ממך. באתי לפגוש לוחמים עזי נפש שייתנו גם לי כוח.
כשלחצת יד של מישהו הזרמת חום ואהבה שטלטלה אותו. גם את האדישים והציניים הצלחת לעורר. אכן היית אח של כולם, אף פעם לא רב, פוסק ומנהיג, פשוט אח באותה רמה ובאותו מישור, אחיהם של ישראל.
אתה תמשיך ותתעלה, שהרי צדיקים אין להם מנוחה. אנחנו נצטרך בלנ"ד להיערך מחדש בחסרונך.
תדאג כל החבורה כולה להוסיף, אולי כל אחד יוסיף ניצוץ קטן ממך, הלוואי.