כל מי שהולך בחוץ בימי חג הסוכות לא יכול שלא להיפגש בסוכה. בין אם זו סוכה פרטית משפחתית, בין אם זו סוכה שבעל עסק הציב בשביל לקוחותיו, בין אם סוכה שעירייה בנתה לטובת תושביה או כזו שרשות הטבע והגנים הקימה באתרי טיול.
הנוכחות של סוכות במרחב הציבורי היא הזדמנות טובה לבחון את הפרהסיה של מדינת היהודים. אז בואו נדבר קצת על מדינת ישראל כמדינה יהודית.
לעניין הפרהסיה יש שני היבטים: האחד, 'ההיבט הפרטי', מקורו בתנועה של פעולת הפרט במרחב של הכלל, ואילו השני, 'ההיבט הכללי', מקורו בתנועה של פעולת הכלל במרחב של הפרט. ההיבט הראשון ישאל שאלה כמו "באיזו מידה לגיטימי שאנשים מבטאים את אורח חייהם היהודי ברשות הרבים?", ואילו השני יעסוק בשאלה כמו "באיזו מידה ערכים, תרבות וסמלים יהודיים מונכחים במרחב המשותף של החברה?".
הנה רק כמה דוגמאות, מצד 'ההיבט הפרטי': הנחת תפילין במקומות ציבוריים, הימנעות עובדים מלעבוד בשבתות, השתלבות חרדים בתעסוקה. ודוגמאות מן הצד של 'ההיבט הכללי': עבודות תחזקה לתחבורה בשבת, פקודות והתנהלות צה"ל, נישואין, ציון מועדי ישראל. כמובן שהקוראים יוכלו להוסיף או לגרוע מן הרשימה.
וכאן החלק המעניין: ישנו הבדל בין ההיבטים. בעוד שב'היבט הפרטי', בסך הכל, אנשים נהנים מחופש בחירה מלא והביטוי הפומבי של היהדות הולך ומתרחב, ה'היבט הכללי' נמצא בליבת הויכוח של תחום דת ומדינה.
מההיכרות שלי את השטח, דווקא מקרב האנשים שתומכים ואף מקדמים את 'ההיבט הפרטי', יש רבים שנרתעים מן 'ההיבט הכללי'. לדעתי, מוקד העניין נעוץ בחוויה האישית של אנשים את יהדותם. האם כאשר אני צם ביום כיפור, מל את ילדיי, נח בשבת, חוגג את ליל הסדר, אני נענה לצו עליון שמצפה ממני לעשות את כל אלו, או שאני נותן ביטוי לעולם התרבותי-חברתי שבו אני מבקש להיות. או בניסוח אחר, האם אני מקיים מצווה מול הא-ל או מתחבר למסורת.
בפשטות, מי שחווה את היהדות כמצווה לא יסתפק ב'היבט הפרטי' בלבד אלא יחתור להרחיב גם את ה'היבט הכללי'. לעומת זאת, מי שחווה את היהדות כהתחברות למסורת לא רק שצפוי להסתפק ב'היבט הפרטי' אלא עשוי להתנגד ל'היבט הכללי'. והרציונל הוא כזה: דווקא משום שאני באופן אישי מרגיש בנח עם הביטוי הפומבי ליהדות שלי במרחב הציבורי, אני מתנגד לתהליך של הנכחה מוכוונת של היהדות על ידי הכלל, משום שאני חווה את היהדות כמשהו שמגיע ממני ולא כמשהו שמגיע מכח חיצוני. וככה אני מבקש לאפשר אותו גם לאלו שסביבי.
האתגר הגדול של התפיסה הזו אינו נוגע למרכיבים האישיים של עולמות התוכן היהודיים, אלא למרכיבים הציבוריים שיש בהם. האם ניתן לקדם עולמות כאלה מבלי לשלם את מחיר ההנכחה?!