מדיווח של כתב 'ידיעות אחרונות' יוסי יהושע עלה כי השבוע יוחלט מה יהיה תפקידו הבא של תת אלוף עופר וינטר.
הכתב הצבאי הוותיק חשף את מסמך השיבוצים הצה"לי לפיו וינטר מועמד לתפקידי מפקד האוגדה הסדירה 162 של פיקוד הדרום, ומפקד אוגדת הגליל 91 של פיקוד הצפון.
עיסוק בקריירה של קצינים הוא חלק מהקריירה של כתב צבאי. אבל לעומת כתבים, קצינים בצה"ל, בוודאי קרביים, לא באים רק כדי לבנות קריירה אלא מתוך ערך השליחות, אותו ערך אשר גורם להם וללוחמים אשר תחת פיקודם להיות מוכנים לכל אתגר ומשימה ואף להשליך נפשם מנגד בעת הצורך. על כן הקריירה של וינטר היא לא הנושא.
אך שורה מדאיגה אחת בדיווח של יוסי יהושע מדירה את מנוחת הקורא: "שאלת קידומו של תא"ל וינטר הפכה לסוגיה פוליטית אחרי שגורמים מהימין 'ניכסו' אותו אליהם, ובכך גרמו לו לנזק". ובאותה נשימה: "וינטר נחשב לאחד ממפקדי השדה הטובים ביותר בצה"ל, וקצינים ברמתו חסרים לצבא".
בהמשך יהושע מדגים את פועלו של הקצין המוערך ומזכיר כי יחידתו קיבלה את עיטור המופת בעקבות שורה של מבצעים בעזה. אמנם דבריו אלו של הכתב הצבאי כבר אינם בגדר הדיווח אלא פרשנות. אך יהושע מבין דבר או שניים בהלך הרוח ובשיחות מסדרון שבבניין צה"ל בקריה, ועל כן עדותו מטרידה מעט ומעוררת תהיות.
כיצד גרמו לדבריו הגורמים מהימין "נזק" לקצין? את זהותו של הניזק, תא"ל וינטר, אנו יודעים אך מיהו המזיק? משרד הבטחון? המטכ"ל? האם אכן שיח ציבורי מימין חודר את הש"ג ומשפיע על קבלת ההחלטות במטכ"ל? האם באמת מינוי של מפקד מ"הטובים ביותר בצה"ל" איננו אירוע פיקודי טהור ואיננו מינוי מקצועי? וכיצד זאת "ניכוס" של קצין על ידי מגזר או קהילה ולא משנה אם זה קיבוץ, עדה הדרוזית או מכינה על הר בשומרון, גורם לקבל החלטות שבמסגרתן מציבים אנשים פחות טובים במקומות אסטרטגיים למדינת ישראל?
האצבע אותה רצה יהושע להפנות לגורמים עלומים מהימין מופנית למעשה כלפי המטכ"ל ושיקוליו, והלואי ויש כאן טעות של פרשן.
ועדיין, קשה לומר כי מדובר בטענה מופרכת היות וגם האלוף במיל' גרשון הכהן התבטא באופן דומה לפני כשבועיים בכנס "מעלה", וטען כי מאבק הרבנים פגע בקצינים הדתיים. ברור כי במצב כזה ירצה הרמטכ"ל גדי איזנקוט להוכיח כי מדובר בפרשנות שגויה, וכי הוא בוחר את הטובים ביותר ללא שיקולים זרים וכי אין הבדל מהותי בין היחס המספרי של יוצאי בה"ד 1 שומרי המצוות, לבין אלו הבאים בשערי המטכ"ל.
ולגופו של עניין: קריאה בשם שמים איננה פשע ואיננה מעשה פסול. להפך. ראשית, מצופה מאדם ובודאי מקצין לנהוג על פי מצפונו ולהביא את ה"אני מאמין שלו" לעבודתו הפיקודית כאשר פיו וליבו שווים. שנית, אדם אשר מקיים מצוות קריאת שמע ערב ובוקר בכל לבבו ובכל נפשו, ומוכן, אם יידרש לכך בשדה הקרב, אף להקריב את חייו ולייחד את שמו באהבה, ראוי כי ישא את שם ה' גם במלאכתו במשרד, בדיונים ובפורומים צבאיים, ובודאי בדף הקרב. כל הפרדה בין מקור המוטיבציה לבין אידאולוגיה הינה מלאכותית, ולכן הסתרה שכזו לא מועילה ואף מעוררת פחד מדומה מאיזו אג'נדה נסתרת שלא תוכל להשתלב בעשייה הצבאית.
זכורים דברי שר הביטחון לשעבר מר בוגי יעלון לאחר נאומו של סגן הרמטכ"ל האלוף יאיר גולן: "המשיכו לומר את אשר על לבכם. עשו זאת גם אם הדברים אינם חלק מהזרם המרכזי, ואף אם הם חולקים על רעיונות ועמדות שהפיקוד הבכיר או הדרג המדיני אימצו"
זכור לטוב הרב הראשי לצה"ל תא"ל הרב רונצקי זכרו לברכה, אשר קרא לקצינים "לומר את אשר על לבם מבלי לחשוש ממאומה, גם כשזה נוגד את הלך הרוח המקובל בהנהגה ובתקשורת. סבור אני שדברים אלו אמורים בעיקר על המפקדים הרבים יוצאי בתי המדרש באשר הם, שאל לכם לחשוש מלומר את רעיונותיכם ודעותיכם גם כששם שמיים שזור ומוטבע עמוק בהם. יש בדברים אלו בכדי לחזק רבות את רוח החיילים והצבא בשגרה ובקרב אכן נושאים אנו את עינינו לקב"ה יחד עם ידינו האוחזת בשלח ופולחת ב'שדות הארץ והלחימה' ".
אברהם אבינו, היה "הדתי היחיד בחטיבה", אבל "הקריא לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב" (בבלי, סוטה י.). צה"ל הינו צבא העם בו משרתים כולם, על כן גם אם חייל או מפקד ירא שמים לא נוהג כך כלפי אחרים, ידע הוא לקרוא לפחות בעצמו "בשם ה' א-ל עולם" (בראשית כא, לג).
אם כך יהיו פני הדברים, יכירו כולם את כולם באמת באווירה פתוחה וללא חשדנות. יהיה איזון מייצג ומקצועי גם במינויים הבכירים ונוכל להגיע למצב בו נראה תפילת מנחה או ערבית בישיבות המטכ"ל. אולי אפילו יהיה מניין.
הכותב הוא סרן במיל' ורב צבאי לשעבר בהנדסה קרבית.