פעם אחת, לפני הרבה הרבה שנים, נקטע סדר הצהריים שלי בטלפון מפתיע. אמי, בצד השני של הקו, הודיעה לי כי בחור שלמד איתי בישיבה התיכונית, באותה הכיתה ממש, נעצר.
בחורים צעירים היינו, שיעור א בלבד, וחברנו לכיתה נתפס על עברות חמורות ביותר. החמורות ביותר בספר החוקים (מלבד רצח). כעבור זמן השית עליו בית המשפט עונש מאסר לשנים ארוכות. עם זאת, העובדה המעניינת היא שמעולם לא ערכנו "חשבון נפש". לא התכנסנו באופן מיוחד כדי לטקס עצה או לערוך "בדק בית", כמו שכולם אוהבים לומר. מעולם לא חשבנו ולא ניסינו לבדוק במה אנחנו קשורים לזה. מעולם לא. (זה סיפור אמיתי, באמת!).
מיד עם היוודע לנו אותו סיפור מזעזע, והידיעה שהבחור הודה במעשים המיוחסים לו, הרגשנו כלפיו כמו כל אזרח אחר ששמע חדשות - סלידה עמוקה וניכור.
מאז ועד היום לא מצאתי שהייתה איזו-שהיא השפעה לשייכות החברתית של אותו פושע פלילי. אף אחד לא בא לכיתה שלנו ושאל איך היא גידלה גידול פרא שכזה. אף אצבע מאשימה לא הופנתה לישיבה התיכונית בה למדתי, ובאופן מפתיע לא הואשמה אפילו העיר בה גדל אותו בחור (בני ברק!). המעשה היה כה זר ומנוכר למה שכל בן אנוש יכול להכיל - ולכן לא התעוררו שאלות.
סיפורו של יעקב טייטל שנחת עלינו אתמול אחר הצהרים כרעם לאחר שבועיים בהם כל החזאים אומרים שהולכת להגיע סופת רעמים, הזכיר לי את הסיפור האישי עליו סיפרתי בפיסקה הקודמת.
תגובות רבות מימין ומשמאל ניחתו עלינו אתמול מכל עבר. גינויים וברכות, אזהרות וסייגים הופיעו בזה אחר זה על מרקע המחשב שלי והשאירו אותי בודד במערכה - למה זה אמור לעניין אותי?
נער הייתי גם זקנתי, ובמעוזי ימין רבים וטובים הסתובבתי, ולא ראיתי צדיק (ואפילו כאלה שאינם צדיקים) שמדברים, קוראים, מייחלים או מתכננים מעשים כמו אלו שהוזכרו אתמול. איני מרגיש קשור לסיפור הזה כלל. איני מרגיש צורך להתגונן או לתקוף, להגיב או להשיב. מבחינתי מדובר בסיפור דומה לכל סיפור על עבריין שנתפס - מעשים שבכל יום. לצערנו, כל-כך התרגלנו לעבריינות שהיא כבר לא ממש מרעידה את נימי נפשי. כמו שאין שום קשר בין ישיבת עבריין מסוים בתל אביב, נתניה או חולון לאנשי עירו, ומעולם לא שמענו על חשבון נפש שעשו, או שהתבקשו לעשות, אנשי הערים הללו - כך איני רואה שום קשר בין ישיבת האדם שנתפס אתמול ביישוב מסוים למעשיו. העובדה שלאנשים מסוימים נראה שמישהו קצת דומה לי כי לשנינו יש זקן או כי אח שלי גר ביישוב לידו אמורה לגרום לי להרגיש קשור לעסק?! לא עובד עליי...
התקשורת מרגילה אותנו לדבר בכותרות. ואנחנו, פעמים רבות, הולכים אחריה. כבר שבועיים שהסיפור רץ מפה לאוזן ובבורסת ההימורים רק ניסו להבין: האם יצליח הסיפור לפרוץ את מחסום איסור הפרסום בתקופת פסטיבל השנאה השנתי בערב יום הזיכרון, בחול המועד שבין התאריך העברי והלועזי או באסרו חג... (והשנה יש גם "נדחה" למועד ב מפני הגשמים).
ואני שומע את כל הדיונים הללו ומפטיר לעצמי: מה אכפת לי! אני לא רואה שום צורך להגיב על המקרה הזה. שום צורך. אז אף מילה... שקט! מתעלמים...