"יצאתי לפנסיה ואני מרגישה מיותרת, קשה לי חוסר המעש הזה"
"אני לא יודעת איך למלא את הזמן שלי עכשיו כשאני בפנסיה"
"לבת שלי קצת מפריע שאני כל הזמן מבלה בבית שלה, וגם לי לא ממש נעים כבר"
משפטים כאלה ועוד רבים אחרים כמותם, מגיעים לאוזניי בזמן האחרון בישיבתי עם לקוחות בקליניקה. רוב השיחות הנ"ל הם מאנשים שבשנה האחרונה יצאו לפנסיה, וכעת חלפה האופוריה של הכיף שהם חוו מהחופש המוחלט שבלעשות כלום.
יש אנשים בגיל הזה שמברכים על השינויים שהגיל הביא איתם, כמו הפרישה לפנסיה. הם ממשיכם להיות פעילים, מוצאים להם התנדבויות שונות כדי לתרום לחברה, נרשמים לשיעורי העשרה, ומעורבים יותר בחיי הילדים והנכדים שלהם.
אבל יש גם קבוצה אחרת של אנשים בגיל הזה, שלמרות שמבחוץ נראה כביכול שהם מתמודדים מצוין, הם מתקשים להתמודד עם השינוי המשמעותי שחל בחייהם, עם השינוי בסדר היום, ומהפרישה מהעבודה שהוותה אז רשת תמיכה, גם חברתית. כל זה הותיר חור שחור שגורם להם לחששות ולתחושות של בדידות וריקנות.
לאותם אנשים חשוב מאד למצוא איזו שהיא תעסוקה שתלהיב אותם, משהו שייתן להם סיבה לקום בבוקר, תעודד אותם לצאת מהבית, להיות פעילים אקטיביים, ואולי אפילו לעסוק בעשיה משמעותית. הסיבה לכך היא, שאנשים שלא מאתגרים את עצמם עלולים לשקוע בדיכאון, לחלות יותר במחלות ולהתנוון. לא משנה מה תעודדו אותם לעשות, העיקר שימצאו בכך משמעות וייהנו במה שהם עושים.
בעיה נוספת שלעיתים נוצרת, היא הקושי של הגיל השלישי להגדיר גבולות, במקום להתמסר למה שאולי הילדים שלהם מצפים מהם, שהוא למלא תפקיד של סבא/סבתא. במילים פשוטות- בייביסיטר באופן קבוע ועל פי דרישה.
ואני אומרת שחשוב לאותם ילדים להבין שאמנם ההורים שלהם יצאו לפנסיה, ונכון שכעת הם יותר זמינים, אבל חשוב להם (ולכם) שימצאו תעסוקות מגוונות ושונות מלבד השמירה על הנכדים.
היום יותר ויותר מחקרים תומכים בכך שהמוח האנושי מפיק תועלת רבה מסביבה עשירה בחידושים ובגירויים, ובמעורבות חברתית, תוך נטילת תפקיד אישי - אם בעבודה (למשל שעורים פרטיים בשעות הערב), ואם בהתנדבות למען הקהילה.
בסופו של דבר הכי נכון להגיע לשיחה דומה לכזאת-
מירב: "אמא, יש מצב שאת יכולה להגיע בשבוע הבא בימי שלישי וחמישי מהשעה 13:00 ועד 19:00 כדי לשמור על הילדים?"
אמא של מירב: "שנייה, אני רק בודקת ביומן שלי מה אני עושה באותם הימים והאם אני יכולה (ורוצה), להזיז את זה."
חיים של משמעות הם סוד אריכות הימים, ומי שלא רוצה שהוריו יחיו עד מאה ועשרים בשיבה טובה, שירים את היד...
מירית הופמן, עו"ד לתכנון פיננסי ולגיל השלישי
לטורים נוספים