אתמול אחר הצהריים מתחילים הטלפונים, אמא של בעלי מגששת: מתי בפעם האחרונה דיברתם עם הילדים. מי יצא לטיול? פשוט יש דיווח על תאונה בצפון שמעורב בה אוטובוס עם חניכי התנועה והמחשבות מתחילות לרוץ. שבריר שניה חולף עד שמצליחים לאתר את הבנות שעונות לנייד. זהו כיסינו את כולן והן שלמות ובריאות. כשאבא שלי מתקשר, כבר תרופת ההרגעה מוכנה- דיברנו עם כולם והכל בסדר. אבל בשבריר שניה התרחישים הגרועים כבר הספיקו להיבנות ותחושת ההקלה על חוף המבטחים שאתה ומשפחתך הגעתם אליו מעורבים עם שיברון לב על אלו שלא וכאב לב עבור הילדים שנכחו וניצלו אך נפצעו בגופם ובנפשם.
ילד או מבוגר שנחשפו לחוויה של כמעט מוות ("near death experience") שלהם או של אדם קרוב פיזית או נפשית יחוו תחושה של פחד ובהלה קשים העלולים להתפתח לתסמונת פוסט טראומתית (PTSD-Post Traumatic Stress Disorder). איך מתמודדים ומה אפשר לעשות כדי למנוע?
צילום: shutterstock
חשוב להבין שלנפש כמו לגוף יש את היכולת לרפא את עצמה. הגוף והנפש שואפים לחזור למצב ההתחלתי שלהם- לבריאות וחיות. לכן, אם חס וחלילה הגוף נפל ונשברה עצם, בהינתן תנאי ההחלמה הנאותים שהם: מנוחה ממושכת, טמפרטורה נעימה ותזונה מטיבה, העצם תתאחה מעצמה בפרק הזמן הנדרש לה. כך גם הנפש. אך מה קורה כשהעצם שבורה וחלקי העצם לא במקומם? או שאין מנוחה הולמת. או שניתנה מנוחה אך לפרק זמן קצר. בתנאים הנ"ל ההחלמה תתעכב או שהעצמות לא במקום ואז האיחוי שלא כראוי ובאופן שאינו מאפשר לה לשוב ולתפקד. כך גם בנפש,
חוויית כמעט מוות היא טראומה לנפש ודורשת זמן החלמה ותנאים נאותים. הכאב דורש נחמה, השבר הנפשי דורש את זמן ההחלמה וכן נדרש לוודא שכל החלקים במקום.
לאחר אירוע משברי נוצרת פגיעה או פציעה בנפש (ההקבלה לשבר או פצע מוגלתי) שדורשת זמן החלמה ומנוחה נפשיים. באם לא ניתן לנפש את הזמן והתנאים המיטביים להחלמה נשוב ונראה סימנים להיחלשות הכוחות (עצב, דכדוך, חרדה). התנאים המיטביים למנוחה נפשית מקבילים למנוחה כמו במחלת חום: כמה שיותר מנוחה פיזית ונפשית: בלי לצאת מהבית, בלי מקלחת אפילו וכמו במחלת חום אם אין לילד תיאבון לא להכריח לאכול ובטח לא מאכלים שמכבידים על הגוף ודורשים אנרגיה.
צילום: shutterstock
אז איך מאפשרים לנפש לנוח? לאפשר לילד לשכב כמה שיותר, רצוי במיטה, עם השגחה הורית בבית. ללא רגשות אשם או חפירות, ללא ממתקים או חטיפים, ללא יציאות מיותרות מהבית, ללא מוזיקה, מותר לילד לא להתקלח ואפילו לא לאכול. מותר לו לבכות. מותר לו להיות עצוב. מנסיוני, בערב השני בדרך כלל הילד מתחיל לדבר ו"שופך את הכל". לאפשר לו לדבר. במקרה הצורך לחזור ולספר שוב ושוב לאנשים שונים שבאים לבקר. חברים וקרובי משפחה יכולים להגיע ולתמוך.
איך לאחות את העצמות באופן הנכון?
אחד הדברים המשמעותיים שמנבא התפתחות של פוסט טראומה הוא חוסר קוהרנטייות של הטראומה. כלומר, כשהילד או האדם מספרים על החוויה שעברו הם יספרו אותה באופן מבולבל עם קפיצות בין עבר לעתיד, עם חורים בסיפור וחוסר רצף הגיוני. אחד הדברים שעוזרים לנפש להחלים בצורה מיטיבית הוא הבניה של סיפור הטראומה באופן קוהרנטי: כלומר: כשהאדם מספר (ורצוי שיספר שוב ושוב ושוב) את החוויה שעבר, עוזרים לו להבין מה בא לפני מה ואיך דבר אחד הוביל לשני, מעצמו הוא כבר מוצא את הנקודות בהן הוא גילה כוחות והתמודד באופן שתואם לנדרש במציאות. לכן, ההתערבות הזו, כאשר הוא מספר על החוויה היא משמעותית מאוד.
חוויה של כמעט מוות באופן טבעי תביא להתנהגויות רגרסיביות ובהלה, היצמדות לדמות מבוגר, חוסר תיאבון, ביעותי לילה ופלאשבקים במשך שלושה שבועות עד חודש מזמן האירוע. זה טבעי וזה עובר באופן ספונטני, אם כאמור, מאפשרים תנאי מנוחה נכונים לנפש והבניה של סיפור האירוע מעורר הטראומה.
עוד דבר מדהים שניתן לראות בהקשר של גוף ונפש, הוא שכאשר יש פגיעה פיסית, כמעט ולא נראה קושי נפשי. רק לאחר שהגוף יחלים לגמרי הנפש תוכל להתפנות ולהציף את הכאב והשבר הנפשי ולקבל מענה.
ולסיום, הרגש שהכי מעכב החלמה בנפגעי טראומה הוא רגש האשמה. פחות מדברים על כך, אך באופן טבעי כאשר אדם נוכח באירוע של כמעט מוות ויצא ממנו בחיים ולעומת זאת, ישנם אחרים שלא, או שהוא עד לכאב של אחרים, מתעוררת תחושה של "אשמת הניצול". חשוב להבין כי כל הרגשות לגיטימיים. אשמה על כך שהוא ניצל והאחר לא היא טבעית. אין טעם להגיד לילד לא להרגיש אותה. צריך פשוט לתת לגיטימציה לרגש: להגיד בפה מלא- "זה טבעי שתרגיש כך". "הרבה אנשים שעוברים את מה שעברת מרגישים ככה בדיוק". "אתה מרגיש ככה כי אתה ילד איכפתי וכואב לך הכאב של אחרים". גם הכאב הזה, דורש את הנחמה שלו.
ברגשות אהבה ונחמה גדולים למשפחות שאיבדו, לילדים שנפגעו ושניצלו ושחוו כאב נפשי ולהורים שמלווים, תומכים, דואגים, מטפלים במסירות נפש אינסופית. משתתפת בצערכם ומחבקת את כאבכם. שלא תדעו עוד צער, תנוחמו מהשמים.
הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית מומחית בעלת ותק של למעלה מעשר שנים בהדרכת הורים וצוותי חינוך