מה קרה ל"ילד" בזמן האחרון? אני לא מדברת פה על הילד הספציפי של כל אחד מאיתנו, אלא על הילד כ"מושג", כקונפסט. מבט חטוף במדיה הפופולרית יגלה לנו שהילד שהכרנו, השתנה. כבר לא מדובר בילד שצועד יד ביד עם אביו הגבוה והחזק, ושר "לאבא שלי יש סולם, מגיע עד השמים". הילד של היום הוא ילד חמוד אבל סמכותי, תמים ויחד עם זאת מתוחכם ויודע-כל. ככה זה בעידן הפוסט-מודרני. ילדים בפרסומות מלמדים את הוריהם את כל מה שהמבוגרים צריכים לדעת על ביטוח, על מזגן, על רכב, ועל שלל מוצרים שאין שום קשר ביניהם לבין עולמו של הילד. הילד של במבה שוש גם צועק עלינו בחמידות-חצופה "את לא תחליטי עליי", וההורים? הם בעצמם עסוקים בלאסוף מסטיקים צבעוניים (תשאלו את הפרסומת לפלאפון).
חמידותו של הילד בעידן הפוסט-מודרני, לא מעוררת בנו רגשות אימהיים או אבהיים, אלא רגשות אחרים לגמרי: הזדהות, הערצה, מודל לחיקוי. ההורים הפוסט-מודרניים לא מתבוננים בילד שלהם מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה, או בגובה העיניים. למעשה, בעידן הפוסט-מודרני שבו אנחנו חיים, הניגודיות בין מבוגר לילד קרסה. הילדים לוקחים על עצמם את תפקיד המבוגרים, והמבוגרים מצידם רק הופכים ונעשים ילדיים יותר ויותר.
בל נתבלבל: לא מדובר כאן על העמדת הילד במרכז, תוך ביטול עצמי של ההורה כלפי הילד. זה אולי נראה כך מבחוץ, אבל בעצם מי שבטל ומבוטל כאן, זה הילד. בעידן הפוסט-מודרני, דווקא ההורה הוא במרכז, כאשר הילד הוא האובייקט הנחשק שלו. כמעט כמו סמל סטטוס או מוצר צריכה. אם רק היה אפשר לרכוש ילדים בחנויות יוקרה בקניון, זה היה מושלם. ההורה הפוסטמודרני היה קונה אותם יחד עם שעון רולקס ותיק צד של גוצ'י, ומסמן עוד וי ברשימת ה"דברים שצריך להשיג עד גיל 40".
כשידוענית ישראלית נשאלת מדוע היא נפרדה מהאבא של בנה, והיא מסבירה ששוררת אהבה גדולה בינה לבין האבא, אבל היא מעוניינת בילד נוסף והוא לא, ייתכן שאתם מרגישים שיש כאן משהו מוזר. אם כך, כנראה שעוד לא "התעדכנתם" למודל הפוסט-מודרני של יחסי הורים וילדים. אולי אתם "תקועים", רחמנא ליצלן, במודל היהודי-מסורתי.
המודל היהודי מסורתי של יחסי הורים וילדים, מתגלה במלוא עוצמתו בליל הסדר. הילד איננו אובייקט למימוש עצמי של ההורה, אלא הוא המושא של הציווי "והגדת לבנך". עבור היהודי, הילד שלי הוא לא רק משהו חמוד שאני רוצה שיהיה לי, אלא גם "הנכד של סבא שלו". וכך גם הילד חווה את עצמו. כאשר הוא עומד על הכיסא ושר "מה נשתנה", הוא יודע שמה שנמצא במרכז הסיטואציה הוא לא "הוא עצמו", אלא סיפור ההגדה. הילד מרגיש את הכיף ואת הגאווה שבלהיות מוסר של מסורת. הוא מזדהה עם התפקיד של זה ששר את המילים העתיקות, שאין בהן שום רכיב אינדבידואלי. אלו מילים כתובות מראש, שהוא לא חשב עליהן בעצמו, אלא שינן אותן בגן וכעת אותן בעל פה אל מול מבטי הנחת של הוריו. בליל הסדר, ההורים לא רק מתמוגגים מהחמידות של הילד, אלא גם מהעובדה שהילד מקבל על עצמו את הסיפור שהם מספרים לו על עצמו.
אין ילדים רשעים, אבל יש בנים רשעים. הבן הרשע הוא ילד שגדל והפך למבוגר, ומתוך חופש הבחירה שלו, בחר בדרך שההורה מאוכזב ממנה. הבן הרשע היה מצוזנר בהגדה של ההורה הפוסט מודרני, שגם כאשר הוא מציב ציפיות כלשהן לבנו, יהיו אלו ציפיות שדופות המסתכמות ב"תהיה אדם טוב ותהנה". ההורה הפוסט-מודרני מסוגל אך ורק לחבק, להכיל ולבסוף להתעייף, מכל הקפריזות של הצעצוע שלו. בניגוד לשמו של סרט הילדים הידוע, לצעצוע אין סיפור. צעצוע הוא רק אובייקט בתוך סיפור של מישהו אחר. ההורה.
לעומתו, ההורה היהודי-מסורתי, מציב לבן שלו את גבולות הזהות העצמית שלו. כל ילד שקורא את ההגדה ומגיע לשלב של ארבעת הבנים, יודע שיש דרך מסוימת, שמי שלא הולך בה הוא לא חלק מהסיפור המשפחתי. הוא יודע שגם כשאר הוא עומד על כיסא, שר "מה נשתנה", ונמצא גבוה מעל כולם, ההורה ממשיך להתבונן עליו מלמעלה למטה, במבט אבהי, אימהי, שהתחיל לפני אלפי שנים ביציאת מצרים, וממשיך עד היום.
על ההבדל בין המודל היהודי מסורתי למודל הפוסט-מודרני, למדתי מתוך התבוננות במדיה הפופולרית במסגרת המחקרים שלי במכון אפרכסת, וגם מתוך לימוד של תורה של הרב שג"ר העוסקת בליל הסדר.
הערב (שלישי), 20:30, אני מעבירה הרצאת זום שבה נרחיב עוד ונעמיק בהבדלים בין המודלים הללו, באמצעות קטעים מתוך ליל הסדר, ודוגמאות מהמדיה הפופולרית. ההרצאה פתוחה לכולם, הכניסה חופשית. רוצים לקבל קישור לזום? שלחו לי מייל: org.afarkeset@gmail.com ובואו בשמחה!
אוריה מבורך מלמדת יהדות במסגרות שונות, מקימת מכון אפרכסת להתמודדות עם התרבות המערבית, ומחברת הספר "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף" שיצא השנה בהוצאת קורן