סגור
בשיתוף מגזין נשים

אוף גוזל | כשהילדים חוזרים לגור עם ההורים

כאשר צעיר בשנות העשרים לחייו מתגורר בבית הוריו-מי אמור לשאת בהוצאות המחיה שלו? האם העובדה שהוא חי בביתם ולא בדירה שכורה פותרת אותו מהאחריות לקחת חלק בנשיאת הנטל הכלכלי? הסגר, ההתכנסות בבתים והמשבר הכלכלי הפכו את הסוגיה למאתגרת ונפיצה יותר מתמיד

הדס גולדין
יא בתשרי התשפא
,
29 בספטמבר, 2020 14:04

צילום: shutterstock

המייל שהתקבל במערכת לפני שבועות ספורים בעיצומם של ימי הסגר, נשמע נואש: "אולי מכם תבוא הישועה",  נכתב שם. "יש לנו ילדים בוגרים שמתגוררים בבית ואנחנו מפרנסים אותם כמעט כפי שהיו כשהיו ילדים צעירים. במצבנו הכלכלי,  זאת ממש בעיה. אין לנו רזרבות, רק שאין לנו מושג איך נכון לנהוג. נשמח אם תכתבו כתבה על הנושא שתאיר לנו מעט את הדרך".

בשיחה עם בני הזוג ששלחו את המייל, הם הביעו את הסכמתם להתראיין, רק התנו זאת בעילום שם. מדובר בנושא רגיש ואין להם עניין לפגוע בילדים הבוגרים, הסבירו.  ובכלל, ברור להם שלא רק הם אובדי עצות. הטריגר שהוביל אותם לשלוח את המייל היה שיחה שעשו עם שני הבוגרים מתוך חמשת ילדיהם, בת 26 ובן 24. שני הילדים הם אנשי הייטק ומשתכרים היטב ולמרות זאת מתגוררים בביתם ולא בדירות נפרדות. בעקבות משבר הקורונה, נקלעו בני הזוג לקשיים כלכליים וחשבו שיהיה נכון לדבר על כך עם ילדיהם ולבקש מהם השתתפות מסוימת בהוצאות כלכלת הבית.

"ישבנו רק עם שניהם ואמרנו להם שהמצב לא טוב", מספרת ש'. "הציפיה שלי היתה שכל אחד יציע לשים סכום כסף וככה נסגור את החודש. בפועל מה שקרה הוא שהבן שלנו אמר: 'מה הבעיה? אני אתן לכם הלוואה של 3000 ש"ח, תחזירו לי כשתוכלו'. מרוב הלם שנינו שתקנו".

למה ציפיתם?

"ציפינו ליותר תחושת שותפות ואחריות", מודה ש' (האם). "הם גרים בבית ונהנים מכל שירותי הבית בחינם. בשונה מרבים מבני גילם הם לא משלמים שכר דירה, ארנונה חשמל ומים וגם לא אוכל. מדובר בחיסכון אדיר ויש להם משכורות יפות, בטח שלגילם. מפריע לי שהם לא מרגישים מחויבות לשאת נטל הכלכלי של הבית". 

למה אתם פשוט לא פותחים מולם את הנושא?

"כי אנחנו רוצים לתת לילדים כל מה שאפשר, ובטח שלא היינו רוצים לקחת מהם כסף על אוכל ומים. אבל כשמגיעים למצבים שאנחנו עם מינוס ולכל אחד מהם יש מידי חודש יתרה בבנק של כמה אלפי שקלים לבילויים ובזבוזים, זה נראה לנו לא הגיוני". 

הייתם רוצים שיעברו לגור בדירה שכורה?

"ממש לא. ילד צריך לצאת מהבית רק אם יש לו צורך בכך. למשל בגלל ריחוק מהלימודים או מהעבודה. אין סיבה שסתם ככה, בשביל לצאת מהבית, ילד יעבור דירה".

למרות האתגרים הכלכליים?

"אם הם היו שוכרים דירות בחוץ העלויות היו כבדות יותר, והיינו צריכים לעזור להם משמעותית הרבה יותר. כך שגם לנו זה משתלם".

כשאני תוהה מדוע בני הזוג מרגישים מחויבות לסייע כלכלית לשני ילדים בוגרים, משיב לי א' (האב): "אני גדלתי בבית של ניצולי שואה, לא החסירו מאיתנו דבר. כשהייתי רוצה לצאת לעבוד כדי שיהיו לי דמי כיס, אבא שלי היה אומר לי 'מה אתה צריך? אני אקנה לך'. כך חונכתי, אני לא מכיר משהו אחר".

יש להם שאלות רבות, הם אומרים, והיו שמחים לדעת מה נכון. "באיזה גיל אנחנו אמורים להגיד לילדים: 'עד עכשיו הייתם ילדים ועכשיו אתם בוגרים ויכולים להיות שותפים בכלכלת הבית'? מה ההבדל בין נערה שמרוויחה המון כסף מבייביסיטר וניקיון לבין בחורה בת 25 שמרוויחה סכומים דומים?".

אתם מדברים עם חברים על הסוגיה? מה קורה בבתים אחרים? 

"דברתי עם חברה שאמרה לי שאם היא שולחת את הבת הבוגרת שלה לקניות במכולת השכונתית, ברור שהבת תשלם על הקניה מכספה ואף פעם לא תבקש את הכסף בחזרה", מספרת ש'. "אבל אצלנו לכל אחד מהילדים יש אשראי שלנו וברור שהוצאות של הבית משולמות דרכו. חברה נוספת סיפרה לי שאצלם בבית ברור שיש דברים שההורים לא ממנים. אבל אני מרגישה שאצלנו, דווקא בגלל שהמשכורות שלנו לא גבוהות, בוודאי בהשוואה לשכונה שבה אנחנו מתגוררים, יש כל הזמן רצון לפצות. בהפוך על הפוך, נראה לי שדווקא אם היתה לנו רווחה כלכלית, היינו מרגישים יותר נוח לשים גבולות".

וזאת הסיבה היחידה?

"האמת היא שלא", אומרת ש'. "הם ילדים טובים, אני די אוהבת שהם חיים איתנו וחוששת מהיום שהקן יתרוקן. הפחד שלי הוא שאם נבקש מהם להשתתף בהוצאות הכלכליות הם יחליטו לעזוב. לא בגלל שהם יפגעו", מדגישה ש'. "אלא בגלל שאולי הם ירגישו שאם אין להם רווח כלכלי מהמגורים בבית כדאי להם כבר לגור עם חברים". ויש עוד דבר שחשוב לה לומר להם והיא לא יודעת איך. "חשוב לי שהם ירגישו שהם עוזרים לבית ולא לנו ההורים. אם הם מרגישים שהם עוזרים לנו - מבחינתי התשובה היא: לא תודה, נסתדר לבד".

גיל אורלי

גיל אורליצילום: ללא קרדיט

 

תופעה מוכרת בעולם

תופעת הילדים הבוגרים שמתגוררים בבית ההורים היא תופעה שהופכת להיות נפוצה יותר ויותר בעולם המערבי ואף החמירה עם פרוץ הקורונה. נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים כי נכון לשנת 2019, כלומר עוד לפני פרוץ הקורונה, 79% מהרווקים המועסקים העדיפו לגור עם הוריהם. אחד מתוך שלושה צעירים יהודים גם מיישם זאת בפועל (בחברה הערבית הנתונים גבוהים אף יותר). על פי נתוני האיחוד האירופי שפורסמו בשנת 2018, יותר מרבע מהצעירים האירופאים מתגוררים עדיין עם ההורים. במקרים רבים מדובר בצעירים שמשתכרים יפה ועוד לפני עידן הקורונה הנושא נתפס כבעיה שדורשת התייחסות. במציאות הנוכחית שבה משפחות רבות מתמודדות עם אתגרים כלכליים מורכבים, הבעיה רק החריפה.

גיל אורלי, מנטור להצלחה כלכלית ומפתח תכנית 'סוד הכסף' ליצירת נכסים ובטחון כלכלי, מכיר את התופעה ומחלק את הצעירים שגרים בבתי הוריהם לשתי קבוצות. "לקבוצה הראשונה שייכים הצעירים שחוזרים לגור בבית ההורים לתקופה מוגדרת, ובזמן הזה הם חוסכים כסף לדירה או ללימודים. במצב כזה ברוב המקרים ההורים שמחים שהילד בבית ויש להם אפשרות לסייע לו. הפחד של ההורים הוא שילדם ישתייך לקבוצה השניה. כלומר של ילדים בוגרים שכלכלית מתפקדים כאילו היו ילדים". ההורים, טוען אורלי, חוששים למצבם הכלכלי, ובצדק. "החשש כבד יותר כשאין שיח ולא ברור מה התכניות של הילד ועד מתי הוא מתכוון לחיות על חשבון ההורים. החשש מוצדק, כי אדם מבוגר צריך לעמוד בכוחות עצמו ולא להיות תלוי באחרים".

באיזה גיל לדעתך ילד צריך להיות שותף בעול הכלכלי של הבית?

"לאחר השחרור מהצבא כבר מתאים לדרוש מהילדים לקחת חלק בהוצאות הבית. אם הורים מעודדים ילדים לעבוד מגיל צעיר ולשלם על חלק מההוצאות של עצמם, בגיל 22 קל יותר להרחיב את השותפות להוצאות שלא קשורות רק אליהם, אלא לכל דיירי הבית". אורלי מסביר כי בישראל, ברוב המקרים, רמת החיים של הילדים גבוהה יותר מזו של ההורים. "הילדים מוציאים סכומים גבוהים על בזבוזים, ולא פעם חיים כמו עשירים בבית של עניים. צריך לזכור שהמגמות מראות כי מצבו של רוב דור ההורים בארץ אינו טוב. כי גם אם הדור הזה חי כיום ברמת חיים גבוהה, כבר ברור לכל שהפנסיה של בני הדור הזה לא תאפשר להם חיים ברווחה כלכלית". 

המעשה הנכון שעל ההורים לעשות, על פי אורלי, הוא לשקף את המציאות הכלכלית לילדיהם. "אם הילד מרוויח 5,000 שקלים בחודש ומוציא 5,000 שקלים על בזבוזים - הוא חי ברמת חיים מאוד גבוהה. אחרי שהוא יתחתן ויתווספו לו הוצאות, רמת החיים שלו תרד משמעותית והוא עלול לחוות זאת כפגיעה של ממש". הילדים, מזהיר אורלי, גדלים בחוסר מודעות באשר לעתיד הכלכלי שלהם. "ככל שהגיל עולה- הבעיה גדלה. אדם שרגיל לחיות היום בלי לחשוב על המחר, לעולם לא יגיע להישגים כלכליים".

מה משבר הקורונה עשה לצעירים?

"המשבר חידד לכולנו שמקום עבודה הוא לא נכס. עד היום הצעירים חשבו שאם הם עובדים הם יכולים לחיות טוב, אבל ברגע שפיטרו אותם מהעבודה הם נשארו בלי נכסים ובלי חסכונות והיו חייבים לחזור לבית ההורים. מקום עבודה זה לא בטחון כלכלי, צריך לפתח נכסים והשקעות. אל תבנו על המשכורת שלכם".

הפתרון לבעיה, מזכיר אורלי, טמון בחינוך מגיל צעיר. "ילדים חייבים מגיל צעיר כישורים ויכולת לנהל כסף. במהלך החיים יכולים להתרחש משברים כלכליים, המשק עשוי להיכנס למיתון ולהתאושש, והחיים עוברים ויעברו שינויים. מי שלא ייצור מספר מקורות הכנסה וידע לנהל את הכסף שלו נכון- יהיה בסכנה". 

צעירים טוענים שבמציאות של היום ממילא לא ניתן לקנות בית ולכן אין טעם אפילו להתחיל לחסוך. מה דעתך על הטענה?

"לצערי צעירים רבים חושבים שאין להם סיכוי לקנות בית והפסיקו לשאוף ולחסוך עבורו. אני טוען שכשאדם מתנהל נכון הוא יכול להגיע לדירה ונכסים, ממש כפי שבדור ההורים חלמו, עבדו קשה והצליחו. אבל הצעירים כיום אומרים: 'אנחנו גם ככה לא נגיע לבית, אז לפחות נהנה מהכסף עכשיו'. אנחנו מגדלים דור עני שחי היום ברמת חיים מאוד גבוהה".

שירלי בן שלמה

שירלי בן שלמהצילום: דוברות בר אילן

 

 

שלב חקירה ארוך

גם לדברי ד"ר שירלי בן שלמה, חברת סגל ביה"ס לעבודה סוציאלית בבר אילן, הצעירים בדור הנוכחי שונים מהצעירים שהיו בדור של הוריהם. "בעבר, היה מקובל שגיל ההתבגרות מסתיים בגיל 18 ומהלך החיים של הצעירים היה די צפוי. היום שלב החקירה ממושך יותר מאשר בעבר וצעירים פחות ממהרים להתחייב למסלול חיים מסודר של זוגיות ונישואין, לימודים ועבודה".

בן שלמה, שעוסקת ביחסים בין ילדים והורים בעידן הניו מדיה, מסבירה כי השינוי התרחש מכמה סיבות. "ראשית, העולם היום מציע הרבה מאוד גירויים ופיתויים ויש תחושה שאם אתחייב לדבר אחד אולי אפסיד דבר אחר. שנית, יוקר המחיה מקשה על צעירים להתחייב והם מוצאים את עצמם תלויים בהורים שלהם באופן שלא תמיד מאפשר להם להתקדם לחיים עצמאיים. דבר שלישי, חברת השפע שבה אנו חיים גורמת לצעירים לחסוך פחות לבזבז יותר. בלחיצת כפתור ניתן להזמין כל מה שרוצים. לבסוף, דור ההורים בעולם כולו -ובישראל בפרט- מאופיין ברצון להעניק לילדיהם דברים שהם לא קיבלו. התוצאה היא עידוד הילדים להיות תלותיים, אפילו בצרכים יומיומיים שוטפים כמו מזון".

 

כשאת פוגשת הורים, מה את שומעת?

"במפגש עם הורים התחושה היא שהם איבדו את החופש שלהם. השלב ההתפתחותי במעגל חיי המשפחה של 'עזיבת הקן' לא קורה. יתרה על כך, חלק מהילדים חיים עם בני הזוג בבית ההורים". 

על אילו תחושות מדברים הורים וילדים בוגרים מאוד שחיים תחת קורת גג אחת?

"ההורים בדרך כלל אמביוולנטיים: מצד אחד הם מתקשים לחוש אינטימיות בביתם בגלל נוכחות הילדים, ומצד שני הם מעודדים במודע או שלא במודע את ילדיהם להיות בבית. הצעירים מצידם מתארים מציאות מבלבלת מאוד: הם מעלים שאלות קיומיות הקשורות למשמעות החיים וחיפוש אחר משמעות. התחושה שמעבר לפינה מחכה מציאות טובה יותר גורמת להם למשל בתחום הזוגיות לא להתחייב. אלו מהם שנעזרים באתרי היכרויות מספרים איך הם 'מדפדפים' בין בני זוג פוטנציאליים. במפגשים משותפים של צעירים והוריהם יש לעיתים הטפת מוסר של ההורים לצעירים בסגנון של 'כשאני הייתי בגילך....' וכדומה. וכשהצעירים עונים שהם שייכים לדור אחר ואם ההורה לא רוצה אותם הם יקומו וילכו, ההורים מתנצלים. המסר הדו ערכי מבלבל את הצעירים וגם מזמין מניפולציות הדדיות".

האם יש להורים דרך לחנך את הילדים לעצמאות ולמחויבות, או שהדור הזה הוא כבר מוצר מוגמר?

"הדור של הצעירים הוא ממש לא מוצר מוגמר, להיפך. הגדרת השלב ההתפתחותי בין גיל 18-30 שנקרא 'הבגרות הצעירה' טומנת בחובה את מטרת השלב: גיבוש זהות. התנאי לגיבוש זהות הוא היכולת של ההורים לאפשר לצעירים למצוא את הזהות הדיפרנציאלית ולדעת לנוע בין תמיכה לבין דרישה". עניין זה מתקשר למחקר שערכה בן שלמה עם עינת אופיר ברש בקרב כ-500 צעירים. המטרה היתה, בין היתר, לבדוק האם יש חשיבות לתמיכה ההורית הכלכלית והרגשית בשלב הבגרות הצעירה. "אחד הממצאים המעניינים היה כי תמיכה הורית חשובה עד גיל 25. מעל לגיל זה התמיכה מולידה מצוקה נפשית בקרב הצעירים. ההסבר לכך הוא ככל הנראה שככל שהגיל עולה יש ציפייה חברתית שכאדם בוגר תהיה עצמאי. כאשר בן תלוי בהוריו גם בבגרותו, תחושתו תהיה שהוא אינו עונה על הציפייה החברתית".

מה ההורים יכולים לעשות?

"קודם כל, לדעת לשחרר את הגוזלים מהקן. כמו שתינוק שלומד ללכת הופך לפחות תלוי בהוריו, כך גם כאן: פחות תלות תוביל ליותר עצמאות. על ההורים לזכור ש'המשחק' בין תלות לעצמאות עובר כחוט השני לאורך כל שלבי ההורות. דבר נוסף: ההורים צריכים לחזק את השליטה העצמית של הצעירים ולעודד אותם להרגיש שהדברים נתונים לניהול ולתכנון שלהם. מאידך גיסא, צעירים שעסוקים בחקירה בלי יכולת להתחייב, או צעירים שמפגינים בלבול זהות- מומלץ שידברו עם איש מקצוע מחוץ למשפחה, שיוכל לסייע להם לחשוב על הדברים".

הרבה פעמים הורים מרגישים אשמה שהם אינם מספקים לילדים שלהם את כל צרכיהם. מה עושים עם התחושות הללו?

"ההורים צריכים להרגיש פחות אשמים ולהבין שחלק מהאשמה קשורה בגנום היהודי שמדגיש את המשפחתיות כערך עליון. אבל גם היכולת לשלוח את הילדים לדרך עצמאית והדרישה העצמית ליהנות מהשלב שבו הם נמצאים בחיים הם ערכים משפחתיים בעלי חשיבות עצומה".

ציפי ריין

ציפי רייןצילום: עטרת גרסטל

 

 

הגיע הזמן להיפרד

כמו ד"ר שירלי בן שלמה, גם ד"ר ציפי ריין, פסיכולוגית, מטפלת זוגית משפחתית ומינית מסמנת את גיל 25 כגיל מטרה. לדבריה, בחורות ובעיקר בחורים בגיל זה צריכים להיפרד מבית ההורים, בלי קשר לסוגיות הכלכליות. "יש ציפייה להפרדות ועצמאות בשלב הזה", מסבירה ריין. "בדייטים, כשרואים בחור מבוגר שגר בבית ההורים, זה מיד מעלה תהיות. בחורות רוצות לראות שגבר יכול לנהל לעצמו משק בית בלי להישען על ההורים". 

גם אם אין צורך אמיתי לצאת מהבית?

"בהחלט. בכל טווח של גיל יש מיומנויות רגשיות שאנחנו אמורים לרכוש. כשבחורים חוזרים לבית ההורים אחרי הצבא או כשבחורות חוזרות אחרי שירות לאומי הביתה, התהליך אינו פשוט. לחזור לבית שאותו ההורים מנהלים, המשמעות היא לחזור מעט אחורה לשלב שבו אתה עדיין ילד. לפעמים זה יכול להוות בעיה". 

לפעמים יכולה להיות שם סגירת מעגל.

"נכון. יש כאלה שמתרפקים על הוריהם ואוהבים לחזור הביתה, אבל אני רואה יותר ילדים שזה מורכב עבורם. יש כאלה שנהנים להפחית את עול האחריות, אבל אני מוצאת גם בזה הרבה קושי. בתהליך הכללי זה מחזיר אחורה". 

בעניין ההתנהלות הכלכלית, מסבירה ריין, הגיל להתחיל לדבר עם הילדים על שותפות כלכלית היא בשלב הנעורים. "המטרה של ההורים היא לגדל את הילד וחלק מהגידול הוא חינוך לעצמאות. ילד בגיל הנעורים יכול לשלם על שיעורי הנהיגה שלו, אפילו באופן חלקי, ולממן את הפלאפון שלו או את הבילויים באופן חלקי או מלא".

השלב המקדים לשותפות הכלכלית, מציינת ריין, הוא השותפות בהתנהלות הבית. "ילדים צריכים להיות שותפים למשימות הבית מגיל אפס. לעזור להכנות לשבת, לסדר את המשחקים שלהם. לפעמים קל לנו לעשות בשביל הילדים, אבל צריך לזכור שהתפקיד שלנו הוא להקנות לילדים מיומנויות וכלים לחיים בוגרים". 

בואי נחזור לעניין הכלכלי. לפעמים להורים מאותגרים כלכלית קשה יותר לומר לילדים שלהם 'לא'. הם רוצים לתת בשפע ולפצות על החסר 

"כשהורים מנוהלים על ידי רגשות אשם הם בדרך כלל לא מנוהלים נכון. למה צריך לפצות על החסר? אם אין לנו, המשמעות היא שאנחנו לא הורים טובים? הילדים שלנו לא שמחים? להרבה מההורים אין. התפיסה המובילה צריכה להיות שאנחנו מחנכים את הילד לעצמאות, בלי לנסות לפצות על חסכים שונים באמצעים כלכליים". 

האם יש גיל שצריך להגיד לילד לצאת מהבית?

"לפעמים כן. למרות שיש הורים שאוהבים שהילדים קרובים אליהם, בגילאים מבוגרים זה לא תמיד בריא. ולפעמים, גם ההורים עברו שלב וזה כבר לא מתאים להם. צריך לדעת איך לומר לילד שרצוי שיגור בדירה משלו, בלי לתת לו תחושה שזורקים אותו מהבית. לגייס אותו, להסביר לו שזה לטובתו, ואם צריך לקבל הדרכה מבחוץ". 
 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ליצמן, גפני ודרעי בפגישה צילום: דוברות

ראשי הסיעות החרדיות לנתניהו וגנץ: תקציב עכשיו

קרא עוד