הורים רבים וביניהם אני (מודה) "נטרפים" מהשהות הארוכה של הילדים מול המסכים בחופשת הקיץ. "הוא כל היום במסך", "הם לא עושים כלום", "הם מחוברים בלי הפסקה - ממש מכורים". אלו משפטים שאני שומעת מפי הורים רבים שמודאגים. אז נכון, זה בהחלט מבהיל במחשבה ראשונה כי לימדו אותנו ש"מסכים" הם סכנה: קרינה, התמכרות, אלימות וכו'..יחד עם זאת, בשיחה מלב אל לב עם המתבגר האישי שלי, קיבלתי קצת פרופורציה ונזכרתי קצת בעובדות דומות מהילדות וחופשת הקיץ שלי.
זה לא קורה הרבה שאנחנו מצליחים לקבל מהם שעה אחד על אחד, זמן איכות טהור של הכרות והבנה. הילד הקטן שכאילו רק אתמול נולד, כבר בעל חיים עצמאיים: חברים שאני לא מכירה, בדיחות ושפה קצת שונה, חוויות שאני לא חלק מהם ואף ממודרת בכוונת תחילה. זה לא קל להבין ולקבל, שהגוזל עדיין בקן, אבל מפתח עצמאות משלו. גם אנחנו ההורים חווים "משבר נפרדות" כשגיל ההתבגרות נכנס לבית.
ביום שישי האחרון, זכיתי לשעה כזו, ומה שעלה ממנה מאוד הרגיע, אפילו שימח ונתן קצת הבנה על מה המתבגרים הצעירים שלנו עוברים "בחופשת הקיץ" הנוכחית. ספוילר זה לא בדיוק כך אצל כולם, אבל כל אחד יכול לגלות איך זה עם המתבגר שלו, בעזרת הכלים שאעלה כאן.
אז יצאנו מהבית לסיבוב של שעה, כי בקרבת המסך מאוד קשה לייצר כזו שיחה. חשוב לציין שגם זה קרה אחרי הרבה הצעות שלי בהם הוא נמנע, הפעם זכיתי לשיתוף פעולה. נחוצה התמדה. ובעודנו יוצאים למסע "צעידה", באתי "נטולת תורה" אלא בכוונה תחילה קשובה. ללא כוונה להפציר, לחנך, לדבר. הפעם רציתי שהוא ידבר, שזה יבוא ממנו, על מה שהוא רוצה. זה התחיל בשתיקה מביכה, ואז השאלה שלו "אז על מה מדברים?" בשונה מפעמים אחרות שבהם אני "יורה שאלות" החזרתי אליו את השאלה. רציתי שהוא יבחר את הנושא, מה שייתן לו להרגיש טוב, פתוחה לכל מה שיבוא.
והקסם אכן קרה, במשך שעה שלמה רוב השיחה הוא מדבר ואני רק מקשיבה. הקשבה אמיתית וכנה, שואלת מתעניינת, חוזרת על דבריו לוודא שאני מבינה. אם להיות כנה, לא הכל היה ממש מעניין כי לעיתים הרזולוציות היו כאלו קטנות ומבלבלות. אבל הוא לא ויתר וכשראה שאני קצת נעלמת בדק "אמא את מקשיבה?" "אמא מה הבנת?" ואני באותם הרגעים התמוגגתי.
כן הילד שלי, שדי הרבה במסך (בין אימון לאימון ומזל שהוא גם ספורטאי) מנהל שיחה קולחת, מבין את הסיטואציה. מצליח ללמד, להסביר, לשתף בהצלחות, בלמידות, בתובנות שחווה. ואני באמת מתעניינת בדבריו ומגלה עולם חדש. מגלה את העולם שלו הפנימי והחיצוני, שאת שניהם עדיין לא ראיתי בדרך הזו. ביומיום אנו מחליפים משפטים קצרים רובם טכניים סביב מה אוכלים, מה שעות האימונים וההסעות, והאם יש שיעורים. אתם יודעים שיחות עם מתבגרים.
מסתבר שאם ניתן להם לדבר על מה שעובר עליהם, ולא נזלזל "הם לא עושים כלום" ו"מכורים"למסך נוכל לגלות הרבה מאוד עליהם. על עולם עשיר שהם גדלים ומתפתחים לתוכו, וכדאי שנהיה חלק ממנו.
כמובן שלא יכולתי להתאפק (שעה שלמה), אז לקראת סופה דיברנו גם על הסכנות הקיימות (לוודא שזוכר ומקפיד על הנהלים).
עוד דבר שהיה הפעם שונה, שבאתי יותר חיובית לנושא, שאלתי על מיומנויות החדשות שלומד מ"המשחק במסך". הבעתי את הערכתי להצלחותיו ומסקנותיו. בררתי מה למד מההפסדים והאם הוא מנתח בעצמו את המשחקים. גיליתי עליו הרבה ולימדתי אותו גם בשיחה שכזו. הוא שבהתחלה לא כל כך הבין מה הכוונה, פתאום שלף את המיומנויות שלמד כמו: שליטה ותיאום בין עין יד, הבנת הנקרא וביצוע משימות (באנגלית), עבודה בשיתוף פעולה ומשחק עם חברים.
זהו דור של מסכים, כך הם נולדו וזו החוויות שלהם. אם לומר את האמת, חופשת הקיץ שלנו לא הייתה שונה בהרבה. ישבנו וצפינו מול המסך על נילס הולגרסון, מרקו ובשלב מאוחר יותר גם ערוץ הילדים. מחנות וטיולים היו בשבועיים האחרונים שההורים היו איתנו, לפני החזרה ללימודים.
השנה אנחנו נוסעים מעט, ורק בארץ. זה דווקא לא נורא, הילדים לומדים להעסיק את עצמם בבית.
נחשפים לדילמות חברתיות שצצות ועולות כמו פטריות: "עוד בחירות", "אבטלה", "הפגנות", "חינוך מרחוק" ועוד. כדאי לעלות את אלו לשיחה וללמד אותם לקחת צד ולקרוא את המפה. אך לפני שאנו באים מוכנים לשיחות במטרה "לתת תורה", חשוב לתרגל גם שיחות של הקשבה.
לסיכום, כדאי שנשכיל להבין המסך הוא נדבך חשוב. יש בו הרבה למידה, חוויה ומשמעות. כאשר היחסים בבית טובים, יש סמכות, משמעת ואחריות אישית גם המינונים נשמרים. זהו עולמם של המתבגרים ואם ברצוננו שישתפו אותנו, זה מתחיל בהתעניינות שלנו.
כמובן שעלינו לפקח שהמינון והסכנות לא גולשות לחייהם ורצוי לעשות זאת נכון. ומידי פעם לייצר שיחות כאלו פתוחות וטהורות. להשאיר מאחור את הביקורת, השיפוטיות והדעות הקדומות, לתת להם לבטא את מי שהם. ופשוט לאהוב כמו באותם הרגעים הראשונים, שנדהמנו מהם שהיו קטנטנים וחדשים כשהם מגלים כישורים חדשים של מתבגרים.
להצבעה בפרויקט הספרים של כיפה, היכנסו
הכותבת: קרן אור אורן, מדריכת הורים אחראית הגיל הרך והספורט במכון אדלר