לפני כשבוע, פרסמתי פוסט שגרם לי לרעוד ולהתלבט לפני שלחצתי על כפתור ה" שלח". לאור התגובות הרבות כנראה שאכן הייתה לי סיבה. חלק מהפוסט כאן לפניכם: "כשמבקשים לתרום הרצאה- אני פתאום מקבלת המון הודעות וכולם ממליצים בשמחה. אני אוהבת לעזור ולתרום, אבל עם זה..לא הולכים למכולת. כשאומן כלשהו, מפרסם פוסט על כך שהוא בכיף תורם, אבל מבקש גם להתפרנס בכבוד- נצבט לי הלב.
זה לא חוכמה לעזור כשמישהו מתחנן. זה יפה, אבל הרבה יותר יפה, פשוט להעביר הלאה את ההנאה שלכם, הייתם בהרצאה טובה? תעבירו את פרטי המרצה לבוס שלכם. קניתם מוצר טוב? תמליצו למישהו נוסף.
לא יוצאת לי מהראש, מכרה בעלת עסק עצמאי שבכתה מולי, ממש התפרקה- שאין לה פרנסה, והיא לא מסכימה שירחמו עליה, אז היא לא משתפת. תסתכלו מסביב- יש כל כך הרבה אנשים מוכשרים, ואתם יכולים להיות אלו שיעזרו להם להגיע לעוד מקום בו הם יוכלו לחלוק את הכישרון שלהם. מה זה מצריך מכם? רק מילה טובה, רק הודעת פרגון בדף העסקי, רק העברת הפרטים".
מאז פרסום הדברים, אני עדיין ממשיכה לקבל תגובות, ותוהה לעצמי, מה היה בו בפוסט הזה שכל כך עורר אנשים: לחלקם גרם הזדהות גדולה, חיבור, והזכיר להם לפרגן, ואצל חלקם עורר ביקורת, פגיעה ואפילו העלבות.
לפני המון שנים הייתה לי התלבטות, והתייעצתי עם אבא שלי ז"ל, לא אשכח לעולם את תשובתו: "מיכל- לכי עם האמת שלך אבל ... עד פגיעה בפרנסה של אחרים". אבא שלי לימד אותי כמה קשה אדם יכול לעמול על פרנסת משפחתו, כמה השקעה, עצב, ולבסוף פגיעה, הנושא יכול להסב. אבא שלי היה בעל חלומות, שהשקיע רבות בהקמת עסק קטן, ונפטר בפתאומיות לאחר אירוע מוחי בעקבות לחץ כספי של העסק. (למי שלא יודע, עסק קטן בתחילת דרכו משקיע הרבה כספים, זמן ומאמץ, ולעיתים עוברת תקופה עד שהעסק מחזיר את ההשקעה).
מאז, אני משתדלת מאוד להיות רגישה וערה לפרנסה בכלל, ולעסקים קטנים בפרט. בייחוד עכשיו לאחר הקורונה, כמות הבקשות לתמוך בעסקים קטנים שהסתבכו והתרסקו היא גדולה והלב כואב. בתור בעלת עסק קטן להרצאות לאנשי חינוך והורים, אני חווה את העניין גם כלקוחה, אבל גם כבעלת עסק. יוצא לי הרבה שאני פוגשת נשות עסקים שמשתפות אותי בקושי, בחוסר הפרגון מלקוחות, בקשיים שהן מתביישות לשתף (ישנו מיתוס שאנשים אוהבים לקנות רק ממצליחנים, זוהרים) וכואב לי הלב עליהן, אבל בעיקר על הפחד שלהן מלהגיד בקול את האמת: אנחנו צריכות את עזרתכם.
אז תגידו לעצמכם: "אני לא חייב לקנות ממנה" או "שתיתן מוצר טוב בעלות גבוהה יותר", "שתלך ללמוד שיווק " ועוד.. כל אלו נכונים במידה מסוימת וכן, כולנו עושים את זה. אבל אני מאמינה בכנות, ביושר, ביחסים של אדם לאדם, בשיתוף ועזרה הדדית. ולא, אני לא מדברת על נדבות.
פעם חשבתי לעצמי שהלוואי והיה לי האומץ לכתוב: "לקוחותיי היקרים- לא ארצה שתעזרו לי כשאפול (חס וחלילה) ויכתבו עלי פוסטים: "עצמאית, אמא לשבעה, נשארה ללא פרוטה כשהעסק שלה לא היה מספיק רווחי, מוכר ונבלע על ידי ארגונים גדולים וחזקים יותר" – הייתי צריכה אתכם כשלחמתי על שליחותי בעולם, כשהשתדלתי לתת לכם את השירות הטוב ביותר, כשהייתה לכם הזדמנות לקנות ממני ולאפשר לי פרנסה בכבוד" .
כואב לי הלב על בעל עסק שלאחר שצולם בוכה- אנשים תרמו לו הון. אני חושבת על השמחה שהייתה לו בלב כשעזרו לו, ועל השמחה הגדולה הרבה יותר שיכלה להיות לו, אם פשוט היו מודעים לכך לפני, והיו קונים ממנו בזכות ולא בחסד. תרומה זה יפה אבל פרנסה בכבוד- הרבה יותר יפה.
אז למה אנשים הגיבו לי לפוסט בכל כך הרבה מעורבות רגשית? שאלה טובה. אני גם שואלת את עצמי.
בעלי העסקים הקטנים שקראו והגיבו על הפוסט, התחלקו לאלו שממש הזדהו, והרגישו שהלקוחות לא יודעים כמה המלצה שלהם יכולה לעזור בפרנסה, ולכן הודו לי על ההעלאה למודעות, ולכאלו שהרגישו שהדרישה מהלקוח היא לא צודקת – הוא לא חייב לי כלום.
נכון, אני מסכימה איתם. הלקוח כלקוח לא חייב לי כלום, אבל אני מרגישה שכמו שאני, כאדם, מצפה מעצמי ליותר: להיות כל יום יותר טובה, יותר מוסרית, יותר מודעת ויותר משתדלת- כך כל אדם (גם לקוח) כדאי לו להיות יותר, וביכולתי לחשוף אותו לתועלות בלהיות יותר מפרגן.
היו תגובות שחששו מ"זילות בפרגון"- "אם אפרגן לכל אחד לא יאמינו לי", "היום כשכולם כותבים "מהמם, מושלם" אין ערך להמלצות" – לכל אלו עניתי שהם צודקים. חידדתי בעקבות התגובות שלהם את הפוסט, והדגשתי שלדעתי כשהשירות, המוצר והיחס שקיבלתם בעת הקניה היו מעולים- ביכולתכם (לא כחובה) לפרגן, לפרסם ולאפשר לעסק לעשות זאת למען לקוח נוסף, ללא השקעה גדולה מצדכם.
חלק מהתגובות חששו מאחריות שלהם לגבי ההמלצה. מה הכוונה? "אם אמליץ על נותן שירות, אהיה אחראי על התוצאה הבאה שלו" - האם זה נכון? לא בהכרח. פשוט צריך לדעת להפריד! אני ממליצה על מי שעשה לי טוב, ואומרת במפורש שההמלצה היא אישית-הוא עזר לי, היא תרמה לי- אין לי אחריות על מה שיקרה בשירות הבא שלו ומול הלקוח הבא: הרי אם קניתי בגד ונהניתי ואחר כך מישהי רכשה את אותו בגד ולא נהנתה ממנו כמוני- האם אני אחראית לכך? ממש לא. הנאה ממוצר או שירות מורכבת מעוד פרמטרים שקשורים לטעם אישי, כימיה, נתונים ספציפיים ועוד... אני בהמלצה הכנה שלי יכולה לאפשר ללקוח נוסף להיחשף לבעל העסק ולבחון בעצמו את ההתאמה.
לסיכום, כאנשים מוסריים הפועלים ומעוניינים בחברה מתוקנת, יש לנו זכות לעזור. לעזור לא רק בכסף, בתרומות אלא במילה טובה. קיבלתם שירות טוב? שמעתם הרצאה טובה? קניתם מוצר ששינה את פני הבית שלכם? זכותכם וביכולתכם לפרגן. הפרגון, ההמלצה יכולה לעזור לבעל העסק וללקוח הבא.
אל תפרגנו סתם, אל תמליצו כדי לרצות, אל תגזימו בכמויות שיגרמו למילים שלכם להפוך לפחות ראויות- מצאו את המידה המתאימה לכם והצורה המתאימה לכם.
ובעצם – למה לא?
להפוך את העולם לטוב יותר זו לא רק ססמה- זו יכולה להיות מציאות אם נראה את הטוב, נדגיש אותו, ונעזור לאנשים טובים להתפרנס בכבוד. ובתור אשה שהחינוך מעסיק אותה 24/7- כן, כשאנחנו נהיה אנשים שמשתפים בטוב שיש לנו, שחווינו, ביחסים טובים, בשירות טוב ונעזור לזולת להתפרנס בכבוד – נשפיע גם על הדור הבא שמתחנך על ידינו, להביט סביב בעיניים טובות ולהבין שהפרנסה היא בידי שמים, אך אנחנו יכולים להיות שליחים טובים ולעזור.
מיכל כרמי - אשת חינוך. מרצת העצמה למבוגרים ונוער, מנחת חוגי הורים, כותבת טורי חינוך ומנהלת דף הפייסבוק:" שפר באהבה-מיכל מיכל כרמי", מורה בתיכון ואמא לשבעה.