גבעת התחמושת התעוררה לקול מאות המלש"בים (מועמדים לשירות בטחון) שמילאו אותה, מלווים במשפחה המורחבת, בחברים וחברות. עוד דקה מרגשת חולפת עד שמערכת הכריזה קוראת בשמי, מזמינה אותי לעלות לאוטובוס. אני עולה לאט, והמחשבות רצות מהר. נפרדות בשמי מהישיבה את ספסליה חבשתי בשנתיים האחרונות, נפרדות מהחברים ומהרבנים. נפרדות מחיוכו המאיר של ראש הישיבה ומברכת הדרך- ברכת הכוהנים שקיבלתי ממנו אתמול בערב. אני מתקדם צעד נוסף המקרב אותי לצבא ומרחיק אותי מהבית. הבית בו גדלתי עשרים שנה, ההורים והאחים שמעכשיו "יזכו" לראות אותי פעם במספר שבתות, עייף ומלוכלך. שלוש שנים של שירות עומדות לפני בעז"ה, והפרידה מהחיים הקודמים קשה.
שני העשורים האחרונים צפים וגועשים בעיני רוחי: הנה ילד קטן מצדיע לחייל ונענה בבת-צחוק. הילד הזה הוא אני, והוא פתאום נער שמסתובב בכפר מימון של ימי ההתנתקות ושר "אוהבים את צה"ל". מכפר מימון אני חוזר הביתה ושומע את אבא מברך את חיילי צבא ההגנה לישראל, שבורא עולם ישלח ברכה בכל מעשי ידיהם לטובה.
באותו קיץ ביטלנו את הטיול המשפחתי הקבוע של כל חופש גדול, נשארנו בבית ושמענו ברדיו שידור חי מהגירוש בגוש קטיף, שומעים ובוכים. לאחי ולי יש צווי הרחקה מהגוש, תוצאה של המעצר מלפני שבועיים. ציונות דתית במשבר, אני שוב מגיע לקבלת שבת אצל הרב שאר ישוב שליט"א, רבה של חיפה. הרב שהתחתן עם מדי צה"ל. באמצע החתונה הוכיח הרב צבי יהודה את המלעיזים על החתן ואמר: הבגדים שלכם הם ספק קודש, אך המדים שלו הם וודאי קודש... לפני "ברכו" הרב שאר ישוב מסביר על אמונה אמיתית הבאה עם השתדלות, "אשר ברא אלוקים, לעשות". לכן אנו משרתים בצבא. זוהי השתדלות ראויה!
זהו גם הצבא שנלחם בנו בעמונה, בצבא הזה גם נמצא המג"בניק שהיכה את חבר שלי באלה. ואיך כאב לו הראש חצי שנה... לפתע אני בחומש, שותה מים למרות שזהו יום ט' באב. כך הורה לנו הרב דב ליאור. הרב אמר שאנו מקיימים מצווה בכך שאנו מיישבים את חומש מחדש. במוצאי הצום מגיעים חיילים ומביאים לנו אוכל ושתיה, ובבוקר אנחנו מתעוררים מהר, כי נשלחו כוחות צבאיים להוריד אותנו מההר... כמה שנים אחר כך, קול ישראל מירושלים מדווח על מבצע עופרת יצוקה. חיל האוויר תוקף מטרות בעזה ומחסל מחבלים. עשרות אלפי חיילי מילואים מגויסים וכוחות רגליים מצטרפים אף הם ללחימה. הצבא כותש מטרות אויב ומתקדם הלאה, נחוש למגר את מדינת החמאס שנוצרה במקום. הגאווה הלאומית בחיילי צה"ל מרקיעה שחקים, תנו לצה"ל לנצח... המבצע נגמר, ואנו חוזרים לשגרה. שיעורים בגמרא ואמונה, תנ"ך ומוסר. ובחדר האוכל - ויכוחים על "ממלכתיים" ו"פאנטים", על תורת המלך ועל "דינא דמלכותא". שוב אני בישיבה, שומע את אהרון - החברותא מקריא את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים: "ואי זוהי מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים (בכיבוש הארץ)... ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".
אני נשען לאחור ומחפש תנוחה לרגליים. הרגשות סוערים והמחשבות מתבלבלות. לאחר תפילת הדרך אני פותח את המתנה שקיבלתי מאבא ואמא לגיוס. ספר על הלכות צבא. בעמוד הראשון מתנוססת הקדשה: "אלפיים שנה חיכה עם ישראל לחייל יהודי". מסתכל מסביבי, ואני דתי יחיד באוטובוס הנוסע. נרדמתי.
לתגובות והארות: 613bcd@gmail.com