לדפוק את הראש בקיר. ללכת לאכול עוד משהו. פעם רביעית. לבהות במסך. לפתוח מייל, יו-טיוב, פייסבוק, חדשות. המוח ריק. אין שחנ"ש במוצ"ש.
התופעה המוכרת לכל מי שעסק בכתיבה, מוכרת לי אינספור פעמים מלילות לבנים של כתיבת מחזות ובכל הזדמנות שבה נדרש מאמן להוציא על הדף או על הבמה את היצירה.
לאן, לאן היא נעלמה? ההשראה. מסתתרת מתחת למקלדת, מתחבאת מעבר לפינה. חמקמקה ויהירה, משאירה אותי עם לשון קשורה. ערפל במוח, טשטוש ללא צורה.
מה הסוד של ההשראה הזו? מאיפה אדם פתאום מקבל את התשובה, את החזון, את האדרנלין ליצור? השראה ריתקה את כל הדורות של ההוגים, אנשי הדת והפסיכולוגים. היא כל כך קסומה ומסתורית, שהיוונים הקדומים האנישו אותה בצורת תשע מוזות קדושות, אליהן הם התפללו כדי שהמוזות יזרימו את נהר התבונה אליהם.
ביהדות, ההשראה הייתה קשורה לרוח עליונה שמתגלית לנביא. לפני 8 שנים הצלחתי להגשים חלום ולהוציא לאור ספר שעוסק בשיבת הנבואה- 'הנבא בנאדם'. בתקופה הזו עסקתי בנבואה ובכל מיני היבטים שלה. יש הרבה מדרגות למטה מנבואה ולכן אפשר לראות אפילו רעיון בתור נבואה קטנה. הרי תחשבו על זה: אתם יושבים בסיטואציה שבה אין לכם שמץ של מושג מה לעשות. פתאום- בום! זה מגיע. רעיון. פתרון. זה לא היה פה קודם. זה בא מלמעלה. מעין נבואה.
בקבלה מדברים על "אורות מקיפים" שהם כמו תובנות גבוהות שמרחפות ועוטפות את התודעה, אבל הן לא גלויות לאדם. ברגע שהן נשפכות פנימה אל התודעה, הן הופכות ל"אורות פנימיים". השראה.
פרויד קישר בין ההשראה לטראומות ילדות, אתם בטח לא מתפלאים. האמת היא, שאני תמיד חושב שאמנים הם אנשים מיוסרים שמכילים כאב שאותו הם מצליחים להעביר דרך המילים, השירה או המשחק.
יונג, תלמידו של פרויד, ששיטתו דיברה על מחסן ענק של תודעה אנושית שיושב לכל אחד בנפש. התודעה של כל ההסטוריה, של האנושות, של כל עם ועם, הדימויים והחלומות- הכל צרוב בנפש האדם. כאשר האוצר הזה מתגלה אל האדם- הוא מספק את ההשראה.
פסיכודרמה היא שיטת טיפול שמאנישה הכל. המטופל יכול לשחק את הדאגה שלו, לתת לה מילים וקולות. הוא יכול לעמוד מאחורי שני כסאות, שעל אחד יושבת התקווה שלו ועל אחת יושבת האכזבה. כבר ראיתי פסיכודרמה שבה מישהי שיחקה את המחסום של מישהו לכתיבה. את המחסום שמדכא ומרוקן אותו מרעיונות ומאנרגיה. בעבודה כזו, אדם יכול לגלות שיש לו השראה אישית מאוד, כזו שהוא שואב מחבר, בת-זוג, בן-משפחה. הוא יכול לשאוב אותם ממאורעות חייו. גם המחסומים שלו ניזונים ומורכבים ממכרים, אויבים וזכרונות קשים.
ולפעמים, זה פשוט הסביבה. המצב מדכא, המלחמה בעיצומה וקשה לשמוח ולהרחיב את הדעת ולהיפתח למחשבות עליונות. בימים כאלה, דווקא העיסוק בתחושות וברגשות שלנו, יכול להוליד השראה וליצור יצירה אותנטית מתוך הבלבול והכאב. הנה, קחו לדוגמא את הטור הזה, שבעצם התחיל בזה שאין שחנ"ש מוצ"ש. איך אומר שולי רנד, בשירו "מוחין דקטנות" על התפילה שלא מצליחה לצאת משפתיו כשהוא יוצא להתבודדות?
"ואני כל כך רציתי לא להתייאש
את האור בתוך החושך לבקש ולבקש
ואם המצב הוא גוועלד אוי ויי זמיר
ברוך השם,הנה התפלק לי שיר"
 |
|
(עיצוב כריכה: סטודיו דוב אברמסון)
|