רבים לא הבינו למה רבינו הרב צבי יהודה לא הקדיש את מרצו ואת כוחו לפתח את הישיבה בראשית צעדיה. לא הבינו שאת זמנו הוא הקדיש לבנות יחידים. במקום להקדיש את זמנו למנגנון הכללי, הוא פנה אל כל תלמיד וכך בנה צבא שלם של תלמידים, של יחידים. הוא כיבד את עולמו של כל אחד ואחד, ועזר לו להתפתח על פי כשרונותיו, ולא כפה על אף אחד את אישיותו הוא.
מעשה בתלמיד אחד צעיר שהתלבט "האם כל שאלה אני חייב לשאול את הרב"? אצל החסידים נהוג שכל דבר שואלים אם זה מצליח, אז ודאי זה מפני שהרב אמר, ואם זה לא מצליח – בכל זאת הרב אמר. התלמיד פנה אל רבנו ושאל אותו: "האם אני חייב לשאול כל דבר את הרב לדעת מה התשובה"? הרב צבי יהודה צחק ואמר לו: "אינך חייב לשאול, אתה יכול להתייעץ".
להתייעץ – זה דבר אחר. התלמיד היה שואל את רבנו והיה עוזר לו לבחון את הנושא ולראות את הצדדים השונים הרבה פעמים קנה המידה היה משתנה, דברים שנראים חשובים נראו פחות חשובים, ומתוך כך התלמיד היה מסוגל להחליט לבד.
בסוף אמר לו הרב צבי יהודה: "על כל דבר אתה יכול לבוא לשאול".
גם כשהיו חילוקי דעות בין אנשים או בתוך קבוצה רבנו לא רצה להכריע, אלא היה מוכן לשוחח עם כולם עד שיבואו לעמק השוה, וכשלא הגיעו לידי הכרעה, היה אומר "בוא נזמין את הרב הזה ואת הרב הזה, תשועה ברוב יועץ".
לחצו עליו שהוא יכריע בנושא השנוי במחלוקת, אז הוא קם ואמר: "לא תכריחו אותי להחליט במקומכם".
לא רק כלפי תלמידיו היה לו יחס אישי גם כלפי כל אדם. כל אחד, אפילו לא ראה אותו מעולם בחייו שהיה נכנס לתוך חדרו – רבנו היה מקבלו בכזו הארת פנים, בכזה חיוך שאותו אדם התרשם כאילו הרב צבי יהודה כל חייו חיכה לרגע הזה ועכשיו כשהוא נמצא איתו, זהו כל עולמו. אך לא היה סתם רושם, זה באמת היה ככה. כשהיה מדבר מישהו איתו האדם היה כל עולמו. גם אם חיכו בחוץ אנשים חשובים, ואמרו לו: "הרב החשוב הזה מחכה, השר החשוב הזה מחכה, הקצין הזה מחכה", זה לא השפיע עליו. עכשיו הוא נמצא עם האדם הזה והוא יגמור לברר איתו את הנושא – בין שהאדם הזה תלמיד, בין שאינו תלמיד, בין שהוא צעיר, בין שהוא מבוגר, בין שהוא דתי, בין שהוא חילוני – זה היה כל עולמו.
בכלל רבנו היה ניחן בתכונת הריכוז, כל דבר שהיה עושה היה נתן כולו לתוכו. כל אדם שהיה בא אליו, גם אדם מאוד רחוק, קודם כל הוא ידע להקשיב לו. מעשה באדם שדיבר באריכות ובהתפעלות גדולה שהוא נוסע עוד מעט לאירופה להשתתף במירוץ מכוניות; הרב צבי יהודה הקשיב ועניו נצצו.
אדם אחר שהיה מושפע מתורות המזרח הרחוק, שוחח איתו על הנשמה שבתוך הפרחים ובתוך הפירות. קודם כל רבינו היה מקשיב לכל אדם בסבלנות גדולה, ואחר כך היה משיב, לאו דווקא משיב על מה שהאדם היה שואל אותו.
מעשה באדם שחיפש את האמת, הלך להרבה חכמים, שטח בפניהם את שאלותיו, ולא היה מרוצה. הוא אמר שאצל הרב צבי יהודה הוא מצא מה שחיפש.
שאלו אותו על כך וענה: "הוא לא ענה על השאלות ששאלתי". רבנו היה מדבר על הדברים שהוא חשב שהם הכי חשובים בשביל השואל. רבנו היה מקשיב ולאו דווקא משיב ישירות על השאלה שנשאל.
מעשה באדם שהיה רחוק מתורה שרצה לעזוב את הארץ. הביאו אותו לרב צבי יהודה, הוא הקשיב לו, לא אמר לו אל תרד, לא אמר לו אסור לרדת, לא אמר לו טוב בארץ. כנראה הוא הבין שעוד יומיים הוא עומד לטוס ויש לו כרטיס, ולכן זה כבר מאוחר. הוא רק הניח ידו על ידו וקרא לו את התחלת הספר "אורות": "ארץ ישראל אינו קניין חיצוני לאומה אלא דבר שחבוק בעצמיות עם ישראל". אותו אדם ירד לחוץ לארץ. יום אחד כשישב לו באיזה פארק בגרמניה מסומם לגמרי, פתאום הרגיש יד חמה על ידו וקול האומר לו: "ארץ ישראל אינה קניין חיצוני לאומה". הוא ארז את מזוודותיו, חזר לארץ וגם חזר בתשובה.