מכה שלא כתובה בתורה

"אני כותבת לך מתוך מצוקה נוראה", כך נפתח מכתב מצמרר, לא ארוך, שנשלח לאחר מרבני השו"ת הוירטואלי. "בעלי, בן תורה וירא שמיים, מכה אותי. הוא טוען שאיני ממלאת את תפקידי בתור אישה של בן תורה. הבעיה היא שאני מרגישה שהוא צודק, כי אני אינני מצליחה להחזיק את הבית באופן שמשחרר אותו ללמוד תורה, ולפעמים אני מבקשת ממנו לעזור. כשזה קורה הוא רותח מכעס, ועוזר אבל זה באמת פוגע בו בלימוד. אולי הוא צודק במה שהוא עושה, ואני צריכה לקבל?", כותבת האישה, ובמילים פשוטות, פשוטות עד כדי כאב, מגוללת את סיפורן של נשים רבות בציבור הדתי שנפלו קורבנות לאלימות מצד בעליהן.

הנתונים על אלימות כלפי נשים במשפחה מצביעים כיום על כ-300 אלף נשים מוכות בישראל. נתונים המעידים על הנעשה בציבור הדתי לא נבדקו, אולם המומחים משערים כי היקף התופעה בקרב שומרי מצוות אינו שונה מזה שבשאר האוכלוסייה. אם בעבר היו רבים שהשלו את עצמם שהתופעה פסחה על בתים דתיים, הרי שהשנים האחרונות, עם עליית המודעות לנושא, הוכיחו שהאלימות חוצה את סף כל הדלתות.

להיות גרושה בחברה דתית זה להיות סוג ב'

המרכז למשפחה של 'יד שרה', המתמקד בטיפול באלימות במשפחה בציבור הדתי, מטפל בכל חודש בכ-160 מקרים. העבודה במרכז, שנעשית כולה על ידי עובדים סוציאליים שומרי מצוות, חושפת סוג אחר של התמודדות עם התחום האפל. "השפה של אישה מצפון ירושלים לא דומה לשפה של אישה מצפון תל אביב. עם כל מטופל מדברים בשפה שלו", אומרת ד"ר שלומית להמן, מנהלת המרכז למשפחה. "השפה הדתית היא חלק מרכזי מהתהליך הטיפולי אצלנו. לאישה המוכה עולות בדרך כלל שאלות הנוגעות לעניינים הלכתיים ואמוניים - מה החובות שלה כלפי בעלה; איך האלימות של הבעל מסתדרת עם יראת השמיים שלו; מה המשמעות של פירוק בית. הטיפול הוא אותו טיפול, אבל השפה שלו שואבת מהעולם הדתי".

(צילום: Istockphoto)

אישה דתייה שחווה אלימות מצד בעלה נוטה לא פעם להאשים בכך את עצמה. "התפיסה של הרבה נשים בחברה הדתית היא שאם משהו לא בסדר בזוגיות, וזה מגיע לידי אלימות, זה כישלון אישי של האישה" אומרת להמן. "נשים מתרצות את האלימות של הבעל כתוצאה מכך שהן עשו משהו שלא בסדר, ואם המצב הידרדר עד כדי כך, סימן שהן נכשלו בבניין המשפחה. בשלב מתקדם יותר, לאישה דתייה קשה מאוד לקבל החלטה על גירושין: להיות גרושה בחברה דתית זה להיות סוג ב', וגם אם האישה סובלת מאלימות קשה וברור שהמוצא היחיד הוא להתגרש - לרוב היא תעדיף לא ללכת לכיוון כזה".

ד"ר אילת וידר-כהן, פסיכולוגית קלינית הפעילה בנושא אלימות במשפחה בחברה הדתית, טיפלה גם היא במסגרת עבודתה בלא-מעט נשים דתיות נפגעות אלימות. "האישה הדתית נמצאת במשך תקופה ארוכה במצב של הכחשה, במיוחד אם הבעל הוא דמות מרכזית בקהילה", אומרת וידר-כהן, "גבאי בית הכנסת שמכה את אשתו, למשל, הוא דמות שסומכים עליה, והוא נתפס בעיני האישה כאדם חיובי, ויותר מכך - אם היא תצא נגדו, היא תפסיד את הזכויות של לחיות לצד אדם מכובד, שמקבל גיבוי מלא מהקהילה".

את מרגישה שהחברה הדתית מודעת לתופעות האלה?

"יש רצון תיאורטי לעזור, אבל בפועל, כשקהילה ניצבת מול בעל מכה שמוכר לה באופן אישי, אני נפגשת לא פעם עם סלחנות גדולה", אומרת וידר-כהן. "נוטים לא להאמין לאישה, לומר ש'אולי היא מגזימה, תמיד היה בה משהו קצת היסטרי' ודברים מן הסוג הזה. ההשתקה והעמדה של 'אצלנו זה לא קורה' היא תמיד יותר מועדפת, כי קשה להיות עם החלש, זה דורש מאיתנו להסתכל במראה, לראות את הפנים האמיתיות שלנו. הרבה יותר קל להוריד את התריס".

הצלת עשוק מיד עושקו

וידר כהן מוסיפה בצער כי המנהיגות הדתית, על פי התרשמותה, מסרבת לקחת את הנושא על כתפיה. "המנהיגות שלנו לא מכוונת באופן מהותי לערך של להציל עשוק מיד עושקו", היא אומרת. "אני מכירה רב אחד שהתקין במשרד שלו לחצן מצוקה. מה זה משדר לנשים שבאות להתייעץ איתו? שהוא מודע לתופעה של אלימות כלפי נשים, והוא נאבק כדי למגר אותה. אני מאוד מקווה שיהיו יותר רבנים כאלה. המנהיגים שלנו צריכים לקחת אחריות על עוולות, לשים את מרכז הכובד על ערכים בסיסיים שאין להם מחלוקת, של הצלת עשוק מיד עושקו ופיקוח נפש".

ד"ר להמן, לעומת זאת, סבורה שהמודעות לנושא האלימות במשפחה בציבור הדתי רק הולכת וגוברת, ויחד איתה גם שיתוף הפעולה מצד הרבנים ומערכת החינוך. "אני רואה בקרב הרבנים הצטרפות גדולה מאוד לעבודה למיגור התופעה, להעלאה למודעות, לשליחה לטיפול את מי שזקוק. לפני שלושים שנה, בבית הספר, לא הציגו בכלל את הנושא הזה, ואילו היום מזמינים פסיכולוגים ואנשי מקצוע לבתי הספר ולאולפנות כדי לשוחח על התופעה. אמנם יש מעט מאוד מהרבנים שעדיין מתקשה להאמין שיש כזה דבר, שאומרים ש'איך יכול להיות שפלוני, ירא שמיים, מתנהג באלימות' ומאשימים את האישה, אבל מדובר בשוליים. אני מרגישה שיש לנו עם מי לדבר".