1.
מפעם לפעם זה קורה. אני לוקח את הדברים ונוסע להורים. אפילו הקלטתי על זה שיר לא מזמן, כי עם כל הכבוד לעצמאות ביתנו, כבר מדובר בתופעה (אל תחפשו את השיר ברשת כי הוא טרם יצא, חסכתי לכם). בדרך כלל זה קורה כשאני מוצא את עצמי מאוחר בלילה, נוסע באיזה כביש, אחרי תפילת ערבית באיצ'קוביץ' ומרגיש לי שאני צריך קצת בית, קרקע יציבה כלשהי, לא דירת רווק מעוצבת, מזייפת לעצמה ולי אפקט של בית. יש בה הכל, עצמאות ושקט, מחשב ונחת, חוץ מבית. אני מוכרח תחושה שמוכרת לי מפעם; במבות קטנות-מקוריות של אסם שלא נגמרות במזווה לעולם, יוגורטים טבעיים ללא שומן, גזרים טריים, ופירות וירקות שלא מוצאים בדירתו של רווק ג'אנק פוד.
2.
בהמשך, יהיה לי את המחשב החזק והמוכר שצוחק בעליזות מגוחכת על המחשב הנייד שלי. מחשב של רווקים, הוא קורץ לנייד הקטן ומזמין אותי לשבת לצידו ולהנות מעולם מהיר הרבה יותר. הכל נראה זריז פתאום אחרי שאתה מתרגל לחיות על אינטרנט סלולאר צר ולאפטופ לחץ. הבמבות מגיעות איכשהו ליד המחשב ואז אתה מגלה שיש גם גלידה במקפיא. ממתי רווק קונה גלידה מסודרת באריזה משפחתית? דומני שלא מוכרים דברים כאלה לרווקי הדור. האחרונים, מעדיפים לשפוך כספם מפעם לפעם על שלגוני צמרת. 11 שקל ליחידה, המחיר של המשפחתית ההיא שלא נעים לך לקנות בסופר בתור רווק.
הקופאית תהיה בהלם, בטוח. ותווסף לשאלתה עוד שאלה על רווקות, חוץ מה'ביי בונוס בבקשה', כמובן. ובכלל, אם אקנה את האריזות המשפחתיות והחסכוניות, מה ישאר למשפחות האמיתיות? הן ישארו במצוקה? מה יוותר להורים שלי לקנות (שיהיה לי לבסוף, שאגיע אליהם לביקור) - אם לא אקפיד להשאיר בסופרים המובחרים את האריזות המשפחתיות שנותנות אווירה חמימה וביתית, למרות שמדובר בגלידת כפור...
3.
זה אפילו לא ערב בבית ההורים, מדובר בלילה. כן, לילה, פסק הזמן הזה האפל והחשוך של היום, בו בודקים הודעות במיילים (גם במייל השני, ההוא של הזבל, של 'וואלה') באינבוקס בפייסבוק, בשליש גן עדן ובפורום 'לא כלה'. עניינים רעועים למדי שהכי בטוח לעבור אותם זה עם קרקע יציבה של בית אמיתי. הווי אומר; או בית שלך-שלך-שלך או בית של הוריך.
דירת רווקים, ותהיה החזקה ביותר עלי קרקע לא יכולה להכיל הודעות קשות ובוכיות ('לא נשמע לי, מצטערת') של 'שליש גן עדן', למשל. עם הזבל בדואר אפשר להתמודד אפילו ב-wi-fi בבית קפה מזדמן, אבל עם הודעת היגון שהותרתי בפורום שגררה אחריה תגובות עמוסות רגש שעכשיו אני צריך לקרוא, איך אפשר להתמודד אם אין לך אמא שישנה בחדר הסמוך ונוסכת בך ביטחון? לכן אני אוהב את הבית של ההורים מידיי פעם, בגלל הקרקע. קחו את הבמבות, קחו את הגלידה ותביאו כמה גמדים שיטחנו את כל הגזרים במקרר, כך שלא ישאר לי מה לנשנש, אבל הקרקע הבטוחה הזאת, אוהו, מסתבר שכל ילד, גם בן 26, זקוק לה, לפעמים.
4.
הכל נשמע שקט וטוב מידי, עד שאני מחליט לצעוד פיזית על הקרקע הביתית והחמימה שנפלה תחת רגליי הלילה. העונג פושה במרחבי הלב, לא רחוק מקוצב הביטחון העצמי והשלווה. והצעדים עושים את דרכם אל חדר המקלחת או השירותים.
'נדב?', נשמע פתאום קול ממרכז הביטחון, חדר ההורים.
'כן...', אני לוחש חלש שלא יתעורר הבית, מתעלם מכך שברגע זה ממש הוא עירני להפליא.
'הא, לילה טוב...', נשמע הקול שוב, רגוע יותר, שלו יותר, לרגע עלתה לי מחשבה חצופה שאני הוא הנוסך את הביטחון בקרקע הבית היציבה הזאת.
הפחד מלהוסיף 'לילה טוב' כבומרנג ולגרום לעירנות הבית להתגבר, מתחיל לפשות איפשהו באזור הלב החושש, אז אני בוחר לשתוק. מקלל את הרגע בו החלטתי שאני צריך לשירותים. רק שלא הערתי את ההורים שלי, אוף!, אני חושב לעצמי ומתייסר על מצוות כיבוד הורים שאולי חמקה ממני הפעם. בבקר, כשאמא מכינה לי את שני הכריכים (סנדווביצ'ים זו מילה של זקנים) אני מחייך אליה בבקר טוב קולני קצת, מפצה אותה על כך שאתמול לא יכולתי לומר לה 'לילה טוב' נורמאלי, כדי שלא אעיר אותה יותר.
היא מחייכת ומספרת לי על הבקר שלה ואז שד קטן קופץ לי מול העיניים ומסמן לי שהגיע השעה לשאול את השאלה הקשה; 'אמא, הערת אותך או את אבא אתמול?', אני שואל, 'או שהייתם ערים...', אני מנסה לתת לה אופציה שתותיר אותי חסר מצפון.
'לא-לא-לא, לא הערת אותנו', היא אומרת, 'מה-פתאום?!'.
הלב מתכווץ, לא משוכנע, ייסורי המצפון עושים קאמבק ונדמה שהם למדו משהו מלהקת כוורת. הם חוזרים ובגדול ועושית שמות על הבמה, המצפון שלי, בשבילכם. אמא שואלת מה קרה לי פתאום שאני שותק. אני אומר שום דבר. היא שואלת אם אני בטוח בזה, אני עונה לעצמי שכן, אני בטוח, ממש בטוח שיותר אני לא בא לבית הורי בשעת לילה. לפחות עד הפעם הבאה שאצטרך קרקע בטוחה תחת רגליי.
עד אז אמא, שיהיה לך יום טוב, והכי חשוב, לילה טוב.
פינת הסטטוס: אין כמו הבית.
מצב הלב: מרגיש כמו דורותי מ'הקוסם מארץ עוץ'.
לתגובות: gilinada@gmail.com