"אתה וצביקה השותף שלך," יעל הציעה, "יכולים להיות אחלה זוג בשביל המירוץ למיליון". כמה נושאים מסיטים עולים לבחורה בראש כשאתה מנסה לקבל ממנה תשובה ישירה לשאלה "אולי ננסה שוב?".
"ממש לא" השבתי לשאלת מיליון השקל. "המחיר בשביל להיכנס לסלון של כל בית בישראל, הוא להכניס כל בית בישראל לכל פינה בבית הפרטי שלך".
"הדא הוא דאמרי!" היא הריעה (בעברית זה אומר: "א-הא!", ובאופן כללי זה אומר- עם כל כך הרבה מילים בבחינה, לא יירחק היום בו פרק ה"עברית" בפסיכומטרי ישונה ל"ארמית") בניצחון.
"אני אגיד לך כן בתנאי אחד: או אני או הטור שלך", יעל עפה על עצמה קצת יותר מדי, חשבתי. "אני רוצה שחברותיי ישמעו איך הולך לנו בקשר ממני, ולא מהאינטרנט. שלא העורך אליו אתה מוסר להגהה יהיה הראשון לדעת מה יש לך על הלב... נהייתי פרנואידית: האם משבר שלנו, כמו בתכנית ריאלטי הצהובות- הם רק סיטואציה שאתה יוצר כדי שיהיה לך על מה לכתוב?".
********
משם לפה: חזרנו להיות ביחד, לא פרסמתי כלום במשך חצי שנה, בשבוע שעבר נפרדנו, ועכשיו הטור חוזר. יעל יודעת היכן אני גר, ולכן לא אוכל לשתף אתכם בהרהורי מאותה תקופה, ובטח שלא לגלות לכם מי זרק את מי. עמכם הסליחה.
********
"הרב שלום," למורנו ורמינ"ו היה תחביב לקרוא שותי"ם אנונימיים בדרמטיות מוגזמת. "יש לי תחביב שגוזל ממני שש שעות מידי שבוע. מצד אחד זה גורם לי לביטול תורה, אך מאידך גיסא אני מרגיש שזה מחיה אותי".
********
שבוע לפני בדיוק למדנו כי המתחסד לשאול רב, האם מותר לחלל שבת על מנת להציל חולה מסוכן, הרי זה שופך דמים: בעוד שהוא שואל, מצבו של החולה עלול להחמיר. גם הרב שתלמידיו שואלים זאת מגונה, שהיה צריך ללמד אותם שפיקוח נפש דוחה שבת.
מכאן מוכח, הסביר אז ראש ישיבתנו, כי צולרי"ם (ר"ת של: צדיק ורע לו) עשיוניקי"ם (כאלה ששואלים האם צריך לעשר את המלח) וסתם קיטבגיסטים (כאלו ששואלים שאלות קיטבג) תמיד היו ויהיו, ושלעתים החכמה הגדולה היא לא מתי לשאול, אלא מתי לא.
לא שלא הרגשתי מצפון כשפיניתי זמן בשביל "התחביבים" שלי בישיבה, אבל כמו רבים מחבריי היה לי ברור שזה חשוב מכמה שעות של ביטול תורה, וקיויתי כי אלפי החיילים ששוכבים באותה עת במארבים אי שם בדרום הר חברון, יסלחו לנו על הזמן המבוזבז הזה.
********
לכן תשובתו של רבינו תפסה אותי בלתי מוכן: "אדם כי ימות באוהל" הוא ציטט, ורגע הייתי בטוח שחזרתי אחורה בזמן ואני שמיניסט שבו"ש באחת מישיבות הקו הכבדות. "אדם צריך למות באוהלה של תורה. וזה לא רק לרדת במשקל כי אתה לומד עוד חמש דקות ולכן לא נשאר לך שניצלים עד שאתה מגיע לחדר האוכל". הרב אמר כי תכונות מסוימות באדם ממש מתות בזמן שהוא לומד תורה. "כמו שבטירונות אין זמן ללמוד תורה," הוא סיים, "כך כשלומדים תורה אין פנאי לתחביבנות".
הלהט שתקף את רמינ"ו שכנע את רובינו שזמן הישיבה הנו טירונות אחת גדולה, ושאפשר וצריך לעשות רק דבר אחד בכל פעם. כך, כשהגעתי לטירונות לא הייתי לחוץ כמו ביינישי"ם מישיבות אחרות להוציא משניות כשהיה זמן מת למטה במטווחים, ובטח שלא התרגשתי מזה שהפעם היחידה בה פתחתי ספר, הייתה כשלא היה מישהו אחר שיעמוד ליד הבעל קורא ויתקן אותו במניין של מחנה הטירונות בדרום. מצד שני, כמו שהרגשתי יבש מלחלוחית של תורה כשהייתי בצבא, כך הרגשתי ריק מלחלוחית חיים כשהייתי בישיבה.
********
עם הזמן אתה גדל ללמוד שיש משהו במה שאומר לך רבך, וזה לא בהכרח קשור ליראת שמים או צדיקות עליונה. זה קשור לקצת חכמה והרבה ניסיון, שמלמדים אותך שלכל דבר יש מחיר. אתה רק צריך להחליט האם המחיר שווה את הדבר, או שלא.
********
להיות רווק זה מבאס, זה בודד ועם כל שנה שעוברת זה אפילו קצת מלחיץ. אומנם, יש רגע אחד בו אפילו הנשואים האדוקים ביותר מתגעגעים לימים הקשים הללו. הרגע הזה קורא פעם בשבוע, מיד אחרי סיומה של סעודת הצהריים של שבת.
זה הרגע שבו אתם אומרים תודה רבה על האוכל (אם אתם נחמדים, אתם גם שוטפים את הכלים בכיור של הקרוואן של המשפחה הצעירה בגבעה הבודדה אליה הוזמנתם לשבת) ופורשים בשמחה לשנ"צ שבתית, משאירים את חברכם הנשוי ואשתו להתווכח לבד מי מהם הולך לישון ומי נשאר ער עם הילדים.
********
חצי השנה האחרונה הייתה חנוקה ללא הכתיבה, והזכירה לי את ימי הישיבה הדיכאוניים. לא עניתי לחברים ששאלו אותי למה "אתה פחות חי", כי לא היה לי כוח לשמוע אותם חופרים לי ש"אסור לי להשאיר את הכתיבה שלי חנוקה בגלל יעל - אולי זה סימן שהיא לא האחת".
תקופת ההתיישנות של הבחור הבודד מלמדת כי צריך לוותר המון, ושמי שמנסה לרקוד על כל החתונות עלול למצוא את עצמו רווק. אבל, עכשיו שעשיתי את כל ההקרבה הזאת, וזה עדיין לא הצליח עם המיועדת, לא נותר לי אלא לשמוח במעט מן האור שיצא לי מכל הסיפור הזה: יהיו עוד הרבה פעמים בהם אוכל לדפוק שנ"צ מושלם בשבת.