1.
אמנם בשנים האחרונות אני מראיין וכותב טורים בעיתונות הקטנה והמודפסת,
אך למען האמת, יש לי בעיה עם עיתונים. בעיה גדולה; אני יותר מידיי מתרגש מהם.
לאו דווקא מאלה שאני נוטל חלק בכתיבתם. לדידי, עיתון, ככל שדפיו רבים יותר,
כך ריגושו עז כמוות.
גלוי וידוע לפני כסא כבודכם שאין בעיתונים דבר נכון מלבד המחיר, וגם על זה אפשר להתווכח
ולקבל חינם לשבועיים עד הבית מתנה וכיוצא בזה-אבל-זה-רק-ללקוחות-חדשים-אז-באסה.
אך למי חשובה האמת כשהאמת היא בכלל שעיתונים נועדו לבדר את העם היושב בציון עם גרעניו
ותו לא, וגם זה יותר מידיי.
עד כאן הכל שפוי ונהיר. מה שהתחיל להתבלבל לי בראש היה כשמצאתי את עצמי מתרגש מעיתון.
אם זה היה מהקריאה גרידא, הייתי מניח להתרגשות לשקוט על כנה.
מה שמטריד אותי הוא הרגע שהבנאדם פשוט מסניף את ריחו של העיתון כנרקומן המסניף את סמו לפי תומו.
תסלחו לי שאני קורא לעצמי 'בנאדם' ונדמה בעיניי לגוף שלישי.
זו דרך של אנשים הנבוכים מעצמם להגדיר את עצמם לעצמם, ע"י יציאה מעצמם
והבטה בהשתאות מוחלטת על מעשיהם הנלוזים.
כי לספר לכם מפורשות שאנוכי, בגוף ראשון, מסניף ריח עיתונים מהביל? זה מה שחסר לי.
אני מוכרח לשמר את התדמית שלי, כך שתהיו בטוחים כי מדובר באדם נאור,
או לפחות תדמית של אדם המנסה להשיג את הפוטנציאל שיגרום למורה כלשהי מהיסודי להאמין בו.
כשהבנאדם מתרגש מעיתון ולא רק מקריאתו, הוא מחפש מסביבו אחים דומים למנהג.
בכדי שתרגעו לפני הכל.
אקדים ואומר שאכן שאכן גיליתי שיש לי אחים להרחה.
בשלב הזה אתם יכולים לפרוש ברוחב הדעת, כי הכל בסדר איתי ואני בסך הכל אחד מיני רבים.
אני לכשעצמי, הוצרכתי לסכם אותם כדי שארגיש טוב יותר בפעם הבאה
כשאני מנגיש את אפי לדפי העיתון המסכנים ושואב מהם את כל הרייטינג.
ובכן, מסתבר שיש כמה בריות שחובבות את ריח הדלק המשכר,
הם נכנסים לתחנת דלק ואתה מבין שלא לשם דלק הם התכנסו שם.
שאיפת האוויר המבחיל לא מותירה ברירות. הידד, מצאתי לי אחים מקבילים.
הם אמנם לא מסניפים עיתונים אבל דלק משיק לעיתונים, לפחות בימי שישי כשהעיתון
חינם למי שתידלק מעל 100 שקל.
לאחר מכן גיליתי שישנם חברים הנכנסים למטבח
ומסניפים בחשאי פלפל שחור תוך כדי שהם מחפים על כך על ידי עיקום האף בנוסח ארומתי.
הגדילו לעשות היצירתיים שבין נרקמוני הפלפל שיצרו לעצמם תחביב חדש לפתע באמצע חייהם.
בין לילה הם גילו שהם אוהבים לבשל. מכירים את זה?
הם גוזרים מתכונים מעיתונים, מקשיבים לאודטה ומדברים על סילאן.
הם עושים הכל רק כדי לקבל את כרטיס הכניסה
למטבח ולמדף התבלינים! נזעקתי. הייתי בהלם והרגשתי קצת יותר בסדר עם העיתונים.
בשלב המתקדם בתחקיר 'הנרקומנים שמסתובבים ביננו חופשי' גיליתי קבוצה פופלארית
שלא מסתירה אפילו את עצמה למרבה הבושה.
הם קשוחים, כן. אבל אפשר להבחין כי תענוג עז יש בפניהם כשהם מריחים סיד טרי בצבע לבן.
פניהם הופכים לפני תינוק ורודות ועולזות והם פוצחים במשפט בלתי נשלט:
'אוהו, יש פה ריח של צבע!', הם פוערים עיניים ותמיד העיניים הללו היו נראות לי נוצצות מידיי,
באופן מחשיד. נדמה כי הריח עושה להם את זה במובן ההסנפה של המילה.
תציעו להם ריחן לאוטו בריח סיד טרי ונראה אם הם עומדים בזה.
ולהזכירכם, סיד זו אבקה לבנה, לא משהו שאפשר להצדיק את הסנפתו במחי יד.
3.
מסתבר כי בכל אדם מסתתר נרקומן קטן שחובב ריחות לא קונבנציונאלים.
כאלה שלא מוכרים בחנויות הבישום והפארם המבוחרות.
נרקומנים שמסתפקים בשאכטה פה שאכטה שם, אבל רק שם הם מרגישים
את ריח החיים הנוסך בהם שלווה וכוח.
הם חיים את החיים בהסוואה ומלקטים להם בחשאי ריח של סיד, דלק,
ופלפל שחור.
אני מתנחם בכך שאצלי מדובר בריח של עיתונים בסך הכל.
עיתונים שלרוב הם משהו יומיומי ונזיל שאיש אינו יודע חוץ ממכם כי אני בכלל
מחזר אחריו, ולא רק בשביל לקרוא אותו...
אני גם בחור צנוע ולא אנין ריח. אפילו הריח של עיתוני החינם מספק אותי,
אז מה לי כי אלין? מילא יסגרו את ישראל היום, אבל לפחות שישאירו לי את הריח.
זה לא דמוקרטי!
נדב גלעד גדליה הוא מוזיקאי ועיתונאי יוצר.
להזמנת מופעים: http://tinyurl.com/MOFAIM-NADAV-GILAD
או במייל: gilinada@gmail.com