הרב ישראלי - ציוני דרך

מרן הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל נולד בכ"ה בתמוז תרס"ט, לאביו הרב בנימין איזראעליט ולאמו חוה לבית יברוב הי"ד בעיר סלוצק, אשר בפלך מינסק ברוסיה הלבנה. בצעירותו עברה המשפחה לעיירה קוידנוב (שעל יד מינסק), שם פעל אביו רבות לקומם את הקהילה מהחורבן שניחת עליה במלחמת העולם הראשונה, ושימש כרבה של העיירה ואב"ד בה. הרב בנימין איזראעליט הי"ד היה מוכר כגאון בתורה וחדור ביראת שמים עמוקה. את נפשו מסר להרבצת תורה בקהל עדתו ולהנהגתו הרוחנית. גם כאשר גברו גזירות השלטון הסובייטי, ולימודה של תורה ברבים נאסר תחת איום של עונשים חמורים, התמיד ללא חת במה שראה כתפקידו. לימים, היה מי שהלשין עליו בפני השלטונות על כי מעז הוא ללמד תורה ברבים. דבר ההלשנה נודע לו, אך למרות זאת, לא עזב הרב איזראעליט הי"ד את תפקידו, והמשיך להרביץ תורה בעדתו, עד אשר נתפס ע"י השלטונות והוגלה לסיביר. שם נותק הקשר עמו (היה זה בעת אשר הרב ישראלי כבר היה בארץ). אמו של הרב ישראלי, שנותרה לבדה ברוסיה הלבנה, נרצחה בידי הנאצים ימ"ש במלחמת העולם השניה. מכל יתר משפחתו, זכה רק אחיו, הרב ישראל ישראלית זצ"ל, לעלות ארצה ולשקם בה את ביתו.
מגיל צעיר מאד חשקה נפשו של הרב ישראלי בתורה, ולמרות הסיכון הרב שהיה בלימודה תחת עול השלטון הסובייטי, דבק והתמיד בו. בעודו עול ימים גלה לעיר סלוצק. שם למד בתלמוד-התורה ובישיבה הקטנה, שהתנהלו תחת הנחייתו של הגאון הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל. ראש הישיבה של סלוצק באותם ימים היה הגאון הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל. (לימים, זכו שניהם ועלו ארצה, והרב ישראלי חזר ופגש בהם בירושלים. כאן זכה לחזור ולשמוע משעוריו של הרב איסר זלמן זצ"ל.)
כעבור מספר שנים נסגרה הישיבה בסלוצק ע"י השלטונות הסוביטיים, והרב ישראלי נדד למינסק. שם קיים הגאון הצדיק ר' יהושע'לי צימבליסט זצ"ל מהורודנא ישיבה מחתרתית בבית הכנסת 'שואבי מים'. משם עבר הרב ישראלי ל'קבוץ' הבחורים, גם הוא מחתרתי, שהתקיים בביהכנ"ס 'משכיל לאיתן' בעיר. כאן נקבצו טובי המוחות ואדירי ההתמדה מישיבות שנחרבו. בראש הקבוץ עמד רבי אברהם אליהו מייזס זצ"ל, לו היתה השפעה גדולה על הבחורים. "הוא העמיד אותי על הרגליים באותם הימים", סיפר הרב ישראלי שנים רבות מאוחר יותר, "הוא תבע הרבה מסירות נפש לחיים יהודיים". (אחרי שנות כלא רבות בסיביר, הגיע הרב מייזס זצ"ל ארצה זמן קצר לאחר קום המדינה, והרב ישראלי חזר ופגש גם בו. הוא השתקע בירושלים והיה לאחד ממנהיגי ה'נטורי קרתא'.)
בשנת תר"צ הגיע הרב ישראלי למסקנה, כי במגבלות הקשות שהוטלו על למוד התורה ברוסיה, אין הוא יכול להמשיך לחיות בה ועליו להגר ממנה. למרות הסיכון שהיה למי שהיה 'משולל זכויות' וללא מסמכים מתאימים, עבר למוסקבה במטרה להגיש בקשה להגירה. שם התקיים בתנאים קשים מעבודות מזדמנות. פעם אחר פעם נתקל בסירוב לבקשות ההגירה, עד אשר גמלה בלבו ההחלטה לנסות ולחצות את הגבול באופן בלתי חוקי. במוסקבה פגש הרב ישראלי בשני בחורים נוספים שהחליטו לברוח מרוסיה, החברותא שלו עוד מימי מינסק, ר' דוד סלומון (לימים רבו של כפר אברהם), ור' אברהם פשעדמייסקי (לימים שדמי, חתנו של הרב חרל"פ זצ"ל, וראש כולל 'בית זבול'). באותם ימים היתה רוסיה סגורה ומסוגרת, ודינו של כל הנתפס בהברחת גבול היה מוות מיידי. שאלת הבריחה מרוסיה היתה לכן שאלה קשה וגורלית. יחדיו פנו השלושה לרבה של מוסקבה, הרב יעקב קלעמעס זצ"ל (לימים חבר במועצת הרבנות הראשית לישראל) בבקשת עצה והדרכה. הרב קלעמעס, שהתקשה להחליט בשאלה כה גורלית לשלושה, ערך בנוכחותם 'גורל הגר"א' כדי להכריע בשאלה. הפסוק שעלה בגורל הצביע על תשובה ברורה וחד משמעית: "פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת" (דברים א' ח'). ומדויקים להפליא היו הדברים - הנהר המפריד בין רוסיה לפולין, אותו היה עליהם לחצות בעת בריחתם, נקרא עד היום 'פרוּת'!
בליל חורף קר ומושלג, בכ"ג שבט תרצ"ג, לאחר הרפתקאות שונות, חצו השלושה את הגבול על נהר פרוּת הקפוא, כשהם עטופים בסדינים לבנים וספר תורה בידיהם. הם נתפסו ע"י שוטרים פולנים ונכלאו בעיר בורשטשוב. כוונת הפולנים היתה להחזירם לרוסיה, כאשר היה ברור כי פסק דין מוות מובטח להם מיד עם החזרתם. הרב ישראלי פנה בשם השלושה אל מרן הראי"ה קוק זצ"ל בבקשה כי יפעל להשגת 'סרטיפיקטים' עבורם, וכך ינצלו מההסגרה הצפויה להם חזרה לרוסיה. רב המקום, הרב הערץ, הצטרף לפניה, ובמקביל פעל, עם אחרים, להשהיית הסגרתם של העצורים חזרה לרוסיה עד אשר יגיעו האישורים. (הוא אף פעל לעורר את דעת הקהל בעולם למטרה זו). מרן הרב זצ"ל פעל מיד לאשור הסרטיפיקטים עבורם, ועם קבלתם שוחררו השלושה מהכלא, ועלו ארצה, איש איש בדרכו. עד לגיוס האמצעים לנסיעה ארצה, פנה הרב ישראלי לישיבת מיר, שם למד כמחצית השנה. לימים סיפר כי התרשם שם עמוקות מהמשגיח הנודע, ר' ירוחם ליוואוויץ זצ"ל. כאשר נפרד ממנו בקש ר' ירוחם כי ידרוש בשלומו של מרן הראי"ה זצ"ל ויגיד לו כי: "קנאה גדולה הוא מקנא בו על פעולתו למען רבני רוסיה".

הרב ישראלי עלה ארצה בתחילת שנת תרצ"ד. מיד עם הגעתו ארצה עלה לירושלים, להודות למרן הרב זצ"ל על הצלתו, וקבע את מושבו בישיבת 'מרכז הרב'. במחברת בה נהג לרשום את חדושיו פתח עמוד חדש ועליו רשם כותרת: "תורת ארץ ישראל. פעה"ק ירושלים, ט"ו כסלו תרצ"ד". תקופת למודיו בישיבה היתה רבת משמעות להמשך דרכו. על תקופה זו כתב לימים בהקדמה לספרו 'חוות בנימין':
"התקבלנו בחיבה ובתשומת לב מיוחדת לישיבה הק'... בעוד מרן הרב זצ"ל בחיים חייתו. וזכינו עוד לשמוע אמרותיו בקודש, ואף חזינו ולמדנו רבות מקצות דרכו בהדרכת העם בארץ ומחוצה לה, גודל חזונו ועומק השקפתו וטוהר נפשו זיע"א. כמו"כ זכינו לשמוע שיעורים רבי עמקות וחריפות מפי מרן ראש הישיבה הגרי"מ חרל"פ זצוקללה"ה והגות מחשבתו שניתנה בלבת אש... ".
זמן קצר יחסית למד הרב ישראלי במחיצתו של מרן הרב זצ"ל. אך לתקופה זאת היתה השפעה עצומה על כל פועלו. עם ממשיכו של מרן הרב זצ"ל בראשות הישיבה, הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, נקשר הרב ישראלי בקשר עמוק ומיוחד. הרב חרל"פ זצ"ל אף בחר בו ללמוד בצוותא, ולחזרה על השעורים הכלליים השבועיים בישיבה עובר לנתינתם.
בשנת תרצ"ח החליט הרב ישראלי לצאת את כותלי הישיבה וללכת בדרכו של אביו למשרת הרבנות. הרב חרל"פ זצ"ל כתב לתלמידו כתב הסמכה לרבנות. בנוסח כתב זה בא לידי בטוי אותו קשר מיוחד בין הרב לתלמיד. וכך כתב:
"זה כארבע שנים שהגיע לישיבתנו הק' אחד מיוחד מבעלי התריסין הוא ניהו ידידי ורעי מחמדי חמדת לבי ונפשי הרב הגאון המצוין בחריפות ובקיאות, אוצר בלום לתורה ויראת שמים, מוכתר במעלות רבות וכל מדה נכונה מוה"ר שאול ישראלי שליט"א בהגאון ר' בנימין שליט"א האב"ד דקיידנאו. מאז בואו, בעוד נר ד' גאון ישראל וקדושו זצוק"ל בהל על ראשנו (ע"פ איוב כ"ט ג', העורך), זכה להנות מאור תורתו וזיו קדשו, ולמדנו בצוותא חדא, ואהבת עולם אהבתיהו. גדול הוא מנת חלקו כאחד הגדולים... ומגלה נהורא בבי מדרשא. ועתיד הוא להיות אחד מגאוני ישראל, וכל מין דין סמוכו לנא... ועליו יש לסמוך כעל הרבנים המובהקים בישראל, ועם זה מחונן במעלות גדולות, שפתותיו שושנים, עטו עט סופר מהיר לוקח נפשות חכם. אשרי אשרי לאלה אשר ידעו לבחור בו... שמו ילך למרחקים וד' עמו".
(כתב הסמכה זה, יחד עם אחרים, היה גנוז במעטפה סגורה בעזבונו של הרב ישראלי ונתגלה רק לאחר פטירתו. ספק אם אי פעם הראה אותו לאיש).
היה בכתב הסמכה זה לא רק אישור על תכונותיו של התלמיד בפני ה'בעלי בתים' שישקלו לבחרו, אלא טמונה היתה בו גם ברכה, שעתידה היתה רק ברבות השנים להתברר אט אט במלוא הקיפה ותפארתה.
כשרונותיו ותכונותיו של הרב ישראלי הוכרו כבר אז גם מחוץ לכותלי הישיבה. הרב הראשי לישראל, הרב י. א. הרצוג זצ"ל, שנשאל על ידי הועד הפועל של הסתדרות הפוהמ"ז על המועמד לרבנות, כתב בתשובה מיום ז' חשון תרצ"ח:
"... הנני להשיב לכם, כי מכיר אני היטב את הרב ישראלי לגדול בתורה ומצוין ביראה ומדות טובות וכנאה בהליכותיו הליכות חיים, ואני נותן בזה הסכמתי להתמנותו".

הקהילה אשר בחרה ברב ישראלי לרב, והרב ישראלי בחר בה לעדה, היתה קהילת כפר הרא"ה. מושב אשר בחר להקרא ע"ש מרן הראי"ה קוק זצ"ל. שם נקבע מושבו בחנוכה תרצ"ח. עוד באותה שנה חזר לפולין לשאת את אשתו לעתיד, הרבנית בת-שבע שתחיה לאורך ימים טובים, בתו של אבד"ק סנוב, הרב הצדיק ר' אהרן בורגנסקי הי"ד, שהיה גם דודו של הרב ישראלי, ובביתו התאכסן מיד לאחר שחרורו מהכלא הפולני.
כפר הרא"ה היה הראשון למושבי ה'מזרחי' שבחר לו רב. היתה בבחירה זו מידה רבה של חלוציות, הן מצד תושבי הכפר, והן מצד הרב המיועד. תנאי החיים הציבו קשיים שונים ומשונים עליהם היה צורך להתגבר. היתה זאת גם תחילתה של דרך גדולה ומיוחדת בהנהגה הרבנית, שהלכה אט אט והתפתחה תוך השפעה על הישוב כולו. (ראה 'גאון בתורה ובמידות' שער א', פרק ד').
החיים השקטים בכפר אפשרו לרב ישראלי להמשיך ולהקדיש את רוב זמנו ללימוד התורה בשקידה ובהתמדה עצומים, ועם זאת הציבו בפניו שאלות חמורות, עליהן היה צריך לענות. השאלות היו הן בנושאים שהם 'מסורתיים' לרב בכפר, והן בנושאים חדשים ומחודשים. בנוסף לשאלות שהתעוררו לפעמים ביחסים שבין חברי הכפר, שהעמיקו את עיונו ב'חושן משפט', היה עליו גם לענות על שאלות הקשורות לחקלאות - הן מצוות התלויות בארץ, והן נושאים הקשורים לשגרת חיי כפר. בלבון נושאים אלו התייעץ עם הרב הראשי, הרב הרצוג זצ"ל, ועם מורו ורבו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל ופסק והורה בכל נושא אליו נדרש. עד מהרה יצא שמו כבקי ופוסק בנושאים אלו בהתישבות כולה. היה בכך תחילה למימוש הסמכתו-ברכתו של מורו ורבו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל: "ועליו יש לסמוך כעל הרבנים המובהקים בישראל".

בכפר הרא"ה התגלה כי גם בתחום אחר צדק הרב חרל"פ זצ"ל: "שפתותיו שושנים". תחילה היה זה בשעורים לקהל עדתו בכפר ובדרשות לפניהם בכל חג ומועד. השיעורים הצליחו להאהיב את התורה על שומעיהם, והדרשות שנשא, שיצאו מן הלב חדרו ללבבות. אט אט עוצבו אופים של חיי כפר תורניים, שברבות השנים הפכו מופת להתישבות כולה. אכן, "אשרי אשרי לאלה אשר ידעו לבחור בו...".

תוך זמן קצר התרחב מאד מעגל תלמידיו. בשנת ת"ש הוקמה הישיבה בכפר הרא"ה, והרב ישראלי לימד בה את השיעור הגבוה. מאוחר יותר, בשנת תש"ו, הקים את 'המכון להלכה ברורה בהתישבות החקלאית'. כאשר זה נסגר מחוסר אמצעים, נענה לבקשתו של ראש מדרשית 'נעם' בפרדס חנה, הרב יוגל שליט"א, לייסד וללמד מקצוע מחודש - 'מחשבת ישראל'. בהעדר ספר לימוד להוראת המקצוע נרתם לעריכת ספר מתאים - 'פרקים במחשבת ישראל'. הספר ראה אור לראשונה בשנת תשי"ב, ופתח את הדרך להוראת המקצוע בכלל המוסדות הממ"ד התיכוניים בארץ (ראה 'גאון בתורה ובמידות', שער א', פרק ב').

אך את עיקר מרצו ועמלו השקיע הרב ישראלי בעומקה של הלכה. המעוט היחסי בספרי הלכה למעשה במצוות התלויות בארץ, ובמיוחד בהלכות כלאיים, הניעו את הרב ישראלי לכתיבת ספרו הראשון, 'ארץ חמדה', בו התקבצו גם כל אותן תשובות לשאלות שנשאל בנושאים אלו מאז הגיעו לכפר הרא"ה, יחד עם דיון במצוות הישיבה בארץ והמסתעף ממנה, תחומיה וגבולותיה. את הספר סיים כעשור לאחר הגיעו לכפר, ביום הקמת המדינה. אך הוא ראה אור רק כעשור לאחר מכן. בשנת תשי"ט, כשנתיים לאחר צאת הספר לאור, זיכה הספר את הרב ישראלי בפרס הרב קוק של עיריית ת"א. (על יתר פעולתו בתחום המצוות התלויות בארץ בכלל, ובמצוות השמיטה בפרט, ראה ב'גאון בתורה ובמידות' שער א', פרק ג').
עם הקמת המדינה, נתעורר הרב ישראלי, יחד עם רבנים צעירים אחרים, לאתגר הגדול שביציקת תוכן תורני למדינה המתהווה. עוד בשנת תש"ח הוקם 'חבר הרבנים שעל יד הפועל המזרחי'. כנס היסוד היה בכפר הרא"ה, והרב ישראלי נבחר, בין היתר, לערוך את אחד ממכשיריו העקריים של ה'חבר' - קבצי 'התורה והמדינה'. מטרתם היתה ברור אותן שאלות הלכתיות שקיומה של המדינה עורר, והפצתם של בירורים אלו ברבים. ברורים רבים כתב הרב ישראלי בעצמו בהלכות אלו. אלה כונסו לימים בספרו 'עמוד הימיני' (אשר ראה אור לראשונה בשנת תשכ"ה), ושנים מאוחר יותר במדור מיוחד בספרו השלישי 'חוות בנימין' (תשנ"ב). על דרכו בפסיקה בנושאים אלו ראה ב'גאון בתורה בומידות' שער א', פרק ג'. אכן, התקיים בו "ועטו עט סופר מהיר".

"שמו ילך למרחקים" - ברכו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל בכתב הסמכתו. כבר בשנת תשי"ב מונה הרב ישראלי ל'מועצת הרבנות הראשית המורחבת'. מאוחר יותר מונה למועצה עצמה, בה כיהן כמעט ברציפות עד אשר פרש ממנה בשנת תשנ"ג. על פועלו הרב במסגרת הרבנות הראשית וועדותיה, ובמיוחד הועדה למצוות התלויות בארץ, ועל השפעתו העצומה על החיים התורניים הציבוריים בארץ ראה ב'גאון בתורה ובמידות' שער א', פרק ד'.

בשנת תשי"ט פנה אל הרב ישראלי הרב ר' צבי יהודה קוק זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב', ובקשו כי ישא את השיעור הכללי בישיבה. באותה עת היו עיסוקיו רבים ומגוונים. ראשו ורובו היה בלימודה של תורה, ובבירור השאלות המתחדשות במאמרים ובתשובות. גם סדרה ארוכה של תפקידים כבר נשא על כתפיו. לרבנות בכפר וללימוד ב'מדרשיה' המשיך להקדיש את זמנו כמקדם. אך בנוסף להם, היה חבר פעיל במועצת הרבנות הראשית על ועדותיה, ובמיוחד בועדת השמיטה שבראשה ישב, השקיע מזמנו בעריכת קובצי 'התורה והמדינה', השתתף בהנהגת 'חבר הרבנים של הפועל המזרחי', שהיה באותם שנים גוף פעיל ובעל השפעה על הרבנות בארץ, ובתפקידים ציבוריים אחרים. עם זאת, נעתר לבקשתו של הרב צב"י קוק זצ"ל, והחל לשאת מדי שבוע שעור כללי בישיבה. למעט הפסקות קצרות, התמיד הרב ישראלי בשעור זה במשך ל"ו שנים תמימות.

בתחילת שנת תשכ"ה מונה הרב ישראלי לביה"ד הגדול (לערעורים), למרות שלא כיהן קודם בבית דין מחוזי. עקב מנוי זה עזב הרב ישראלי את הרבנות בכפר, וכן את משרת ההוראה ב'מדרשיה', וקבע את מגוריו בירושלים, בקרבת ישיבת 'מרכז הרב'. במשך ט"ו שנים ישב הרב ישראלי בדין עד לצאתו לגמלאות בשנת תש"מ, ומתחת ידו יצאו מאות פסקי דין. ביניהם היו עשרות רבות בהם נדרש היה דיון הלכתי מעמיק, ולא רק בירורן של העובדות. ברבות הימים ראו הללו אור בקבצי 'פסקי דין רבניים', במדור מיוחד בספרו 'חוות בנימין' (תשנ"ב), ובספרו הרביעי 'משפטי שאול' (שראה אור לאחר פטירתו בשנת תשנ"ז).

עם צאתו לגמלאות מבית הדין, יכול היה הרב ישראלי להקדיש את כל זמנו ללימוד התורה שכה אהב, תוך שהוא ממשיך ועונה לשאלות שהופנו אליו, מברר הלכות עמומות וקשות, במיוחד בעניני רפואה וציבור. כמו כן, נרתם לעריכתו של קובץ תורני שיועד לרבני הארץ והתפוצות - 'ברקאי'.
את הרבצתה של תורה לא עזב עד לימיו האחרונים. מאז פטירת הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בשנת תשמ"ב, כיהן הרב ישראלי יחד עם הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא שילחטו"א בראשות ישיבת 'מרכז הרב'. בשנת תשמ"ז נענה הרב ישראלי לפניתם של הרב יוסף כרמל והרב משה ארנרייך שליט"א להקים את מכון 'ארץ חמדה' להכשרת דיינים, ולשמש נשיאו (ראה 'גאון בתורה ובמידות' שער א', פרק ב').

בשנותיו האחרונות, יחד עם השמחה העצומה על פריחת הישוב בארץ ובמיוחד בחבלי יש"ע, על קריסת חומות רוסיה הקומוניסטית והעליה ההמונית ארצה, ועל הגידול המבורך במוסדות התורה בארץ, ראה הרב ישראלי בחרדה את הנסיגה שחלה בזיקת העם למורשתו ולארצו. במרץ רב ובתקיפות רבה התיצב בראש חזית הרבנים שנרתמו למאבק על שלמות הארץ. ללא לאות, ומתוך כאב עמוק ביותר, קרא בכתב ובעל פה לחזרת העם לעצמו, לתורתו ולמולדתו.

גדלותו התורנית של הרב ישראלי, ופעלו למימושה בחיי המעשה במדינת ישראל, זכו עם השנים להוקרה ע"י הציבור הרחב. בנוסף לפרס הרב קוק, הוענק לו בשנת תשל"ד פרס הרב מימון. בשנת תש"נ פרס ח. מ. שפירא למחשבת הציונות הדתית, ובשנת תשנ"ב פרס ישראל לספרות תורנית.

בחורף תשנ"ה חלה הרב ישראלי זצ"ל. על אף מחלתו המשיך, תוך מאמצים גדולים, ללמוד באותה שקידה ובאותה התמדה, בהן למד כל ימיו, ללא כל שינוי בסדרי לימודו הקבועים. אף את שיעוריו הקבועים המשיך ללמד בישיבת 'מרכז הרב' ובכולל 'ארץ חמדה' במתכונת בה היה רגיל עד סוף זמן החורף של שנת תשנ"ה, עת החריף מצבו.
בבוקרה של שבת פרשת "שלח לך", בה מסופר על מאיסת העם בארץ חמדה, י"ט בסיון תשנ"ה, בדיוק בשעה בה רגיל היה מרן הרב שאול ישראלי זצ"ל לצעוד, עטוף בטליתו, מביתו לתפילת השחר בהיכל ישיבת 'מרכז הרב', בה בשעה נתבקש לישיבה של מעלה.
בהסתלקותו איבד הדור את אחד ממנהיגיו הבולטים.

"גדול הוא מנת חלקו כאחד הגדולים... ומגלה נהורא בבי מדרשא" - כתב עליו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל עת יצא תלמידו מכתלי הישיבה לרבנות בכפר הרא"ה. "בכל הוא מגלה את כוחו התורני בחריפות ובבקיאות כאחד מיחידי סגולה של גדולי התורה בדורנו..." כתבו לימים השופטים בנימוקיהם להענקת פרס הרב מימון.