במסגרת לילות נטולי השינה שלי אני מוצאת את עצמי בוהה בכל מיני סדרות עלומות שם, בשביל לא להירדם על הספה עם הנסיכה בידיים. במהלך היום אנחנו שומעות מוזיקה, אבל בלילה אני לא מפריעה את מנוחתה אלא רק את מנוחתי בלבד, וככה התאהבתי באיזו סדרה על זוג צעיר שמביא לעולם תינוקת. צפוי, הא? באחד הפרקים, כשהזוג האהוב עלי משתחרר בשעה טובה מבית החולים הסצנה מציגה אותם עומדים על המדרכה ליד הרכב, חבוקים בתינוקת טרייה ושרויים הלם כי האחות שליוותה אותם אל רכבם לא ממשיכה איתם כל הדרך הביתה. הוא אומר לה לא לדאוג, כי היא האחות הזו עוד תגיע לבקר, היא מסבירה לו שהם כנראה לבד מעתה והלאה בעולם של המבוגרים.
אז זה לא שנהייתי מבקרת תוכניות טלוויזיה בתור חלטורה בחופשת הלידה, ואני בכלל שומרת אמונים ל"אנטומיה של גריי", אבל לא יכולתי שלא למצוא שם את עצמי, בסצנה הזו שעל המדרכה.
זו לאו דווקא ההורות בשלביה הראשונים, כמו בסדרה ששומרת על הערנות שלי, כי שם אנחנו לרוב מתפעלים במיומנות אפרוח קטן שישן יותר זמן מכל התקופה שישנו בגיל ההתבגרות ואם זה ילד ראשון אז יש לו גם סבתא שמעבירה לבת שלה את כל רזי המקצוע. אני חושבת שהעניין נעוץ דווקא בשלבים הבאים, שהחיים הענקיים האלה אף פעם לא מכינים אותך לזה שבלהיות הורה יש הרבה מאוד סימני שאלה, גם בזמנים טובים וגם בזמנים יותר קשים. לא הכל אנחנו יודעים, לא להכל אנחנו ערוכים ולא אחת אנחנו חושבים אם מה שעשינו או אמרנו היה נכון והיה נחמד מאוד אם לפעמים הייתה מגיחה לביקור בית איזה סופר נני או סתם יד מכוונת שתעשה לנו סדר בבלגן ותסיר את המבט המזוגג הזה מהעיניים שלנו. כי האפרוחים הולכים וגדלים, הם ערים עכשיו בזמנים שהיית מאוד רוצה שיחזרו לישון, הם זקוקים לך גם אם הם טוענים שלא ואת עסוקה בלחשוב כל הזמן אם את עושה את העבודה שלך כמו שצריך.
וגם אצלנו, כמו אצלכם, תמיד מתעוררים סימני השאלה. לפעמים הם כאלה שמתחשק לי לנטוע את הראש באדמה ולהוציא אותו רק אחרי שהם יינשאו בשעה טובה ומוצלחת ולפעמים הם כאלה שדווקא מעוררים בי צחוק ואולי אפילו גאווה ממה שצומח מהקטנים-גדולים שלי, מההתמודדות וההצלחות שלהם.
אני זוכרת את הנשיכה הראשונה של הגדול, שהופיעה על גב ידו בדיוק ביום בו התעכבתי בעבודה ליום ארוך. כשחזרתי הביתה ונעמדתי מעל המיטה שלו, הוא כבר ישן שינה עמוקה ומתוקה וכל שיכולתי לעשות זה רק לבכות. בכיתי בשבילו על ההשפלה והכאב ובכיתי בשבילי כי לא הייתי שם ברגע שהוא היה זקוק לחיבוק האימהי שלי, שינחם אותו. לעומת זאת הקטן הגיע שרוט מהגן והיה נראה שקרב חתולים קשה אירע בזמן שלא אני אמורה להשגיח עליו. אני נעצבתי בשבילו, אבל הוא הסביר לי בפשטות של ילדים מה קרה ודווקא הוא היה זה שהעלים מתוך ליבי את העצבות והחליף אותה בצחוק מתגלגל.
אני זוכרת את היום הקשה הזה בבית הספר, שלאחריו אף חבר לא רצה לבוא לשחק אצלנו. לכל אחד הייתה סיבה שמניחה את הדעת בשביל הילדון, אבל כאמא ידעתי והבנתי את סיבת הסירוב האמיתית ואספתי כוחות נפש גדולים מאוד בשביל לעבור את היום המשברי הזה באדישות שלא תשדר את הדאגה האמיתית שלי, אפשר לומר מצוקה. לעומת זאת יש ימים שאני מחכה שהשמש כבר תשקע, גם אם זה בשעון חורף, בשביל שכל מי שמצא את דרכו למעוננו - יחזור אחר כבוד למעונו, אבל אז הוא מאושר ורואים את זה על הפנים וההתנהלות שלו, אז אני נאלצת לבלוע את הצפרדע ולהאכיל גדוד של בני 8 רעבים.
אני זוכרת את השבת הראשונה בה הייתי צריכה לבשר להם שמישהו מאוד קרוב אליהם חלה. הם פתחו כלפי זוג עיניים עגולות והעלו שאלות נכונות כלפי מילים שהם שומעים בפעם הראשונה, ובתקווה שגם אחרונה, בחייהם. בימים שאת מנסה לעכל בעצמך את הבשורה את צריכה לנשום עמוק, לנקות את הלחי מדמעות ולענות בצורה פשוטה ומבדחת כפי שדורש עולמם של הילדים על נושאים שגדולים למידותיהם. מזל גדול שליובל המבולבל יש קרחת.
אז יש סימני שאלה בימים קשים וטובים, אבל בלעדיהם... לא היו נוצרים לנו הזיכרונות ולא היה מה שעושה אותנו לתא משפחתי קטן, אוהב ומחוזק. אחרי כל קונפליקט תמיד זורחת השמש, ואולי ליובל המבולבל לא יצמח כבר שוב השיער, אבל לשחר שלנו כן ואז נוכל לאסוף לדרך עוד סימן שאלה גדול ומדאיג שהפך לזיכרון שאפשר להשאיר מאחור.
אם נהיה אופטימיים, חיוביים ונסמוך על עצמנו ועל צדקת דרכנו - הדרך אל הזיכרונות המתוקים תהיה הרבה יותר קלה.