1
עוד מעט יחזרו כולם לבית הספר ומחלון דירתי רווקותי לא אצטרך להאזין לקולותיהם המתעלזים. הם יחזרו כולם למקום הזה שאת כל מה שאתה עושה בו, אתה יכול להשלים בשנה אחת באקסטרני. באסה גדולה לגלות זאת רק אחרי שסיימת את הבגרויות, לא נורא, לפחות כך תהיה לך סיבה מספיק טובה לשלוח את הילדים שלך לאותו פורמט בית-ספרי שיסביר להם שבגרויות זה הדבר הכי חשוב בחיים, כדי שלא תצטרך לשלם להם על האקסטרני מתישהו. כי גם אתה היית בבית ספר כזה וכנראה זה נכון.
2
מה שהבית ספר נותן באמת זה את הפן החברתי. אי אפשר להחליף אותו בשבע מאות אקסטרנים אחר כך ואם הבית ספר לא הורס מספיק, זה גם שווה את זה מלכתחילה. כך שאין לי חלום עז למגר את בתי הספר, מקסימום להחליף את בתי הספר לציונים למשהו שילמד את חניכיו להיות טובים יותר, באמת. לא לכעוס, לאהוב את השונה, לוותר, לפתח עין טובה, משמעת עצמית ולנצל את הזמן בחיים. מה שמחזיר אותו שוב לחופש הגדול.
3
אצבעות טובות ורבות חזרו והתריעו על ניצול הזמן בחופש הגדול. תנצלו את הזממממן שלכככם! היתה הקריאה שחזרה כמו מנטרה פעם אחר פעם בימי בית הספר העליזים על כיתותיו, מוריו ומטיפיו. זה בסדר. כך צריך לחנוך לנער. אממה, לא פעם נדמה שמטיפי ניצול הזמן שכחו שיש פה חופש. צריך להנות בו חוץ מלעשות כסף בעבודות מזדמנות או להשלים דברים לא חביבים שלא הספיק הנער לעשות כל השנה כולה.
ומעשה שהיה כך היה.
4
כשהייתי ילד, הטלויזיה החינוכית ניסתה לחנך אותנו לצפות בה. 'בחופש הגדול אתה נמצא בחינוכית', אמרה הפירסומת העצמית של החינוכית. כשכמעט השתכנעתי, אמא הורידה אותי מהרעיון. טלויזיה היא לא קנתה לי, וכך מצאתי את עצמי ילד-משחקי-מחשב המפנטז על חינוכית בחופש הגדול. 'טלויזיה זה סתם ביזבוז זמן', אמרו סביבי ואת החינוך שקבלתי שלא מן 'החינוכית', הפנמתי וניסיתי לנצל את הזמן ככל האפשר בדברים בלי ערך.
אחרי שהצטלקתי מספיק בפנימיה, התפוצצתי וחשבתי שחוויתי מספיק כדי לכתוב על זה ספר ייחודי ואישי. אך אויה, הזמן לכתוב את הספר איננו. מה אעשה? תהיתי לעצמי ואז בין רגע הבזיק הרעם במוחי; בחופש הגדול אני אעשה את זה! (בין הזמנים בגרסתו דאז). שלשה שבועות אני טוחן עצמי לדעת, כותב כל יום שבע עמודים ובסופו של חופש יהיה בידי ספר, הידד! טפחתי על שכמי כדי שאתחיל ברוח טובה וקבעתי שכמו שהבזיק בי כך יהיה. משחקי מחשב (התחליף של הטלויזיה)? פחחחחח. לא סיפרתי לאמא שלי כדי שלא תהיה גאה בי יותר מידי.
בכל זאת, שמרתי לה טינה על כך שלא שלחה אותי לבית ספר של החינוכית בחופש הגדול בזמנים עברו. והופ, התחלתי לכתוב, ולכתוב, ולכתוב, ולכתוב. לא זזתי מהכסא עד שכתבתי שבעה עמודים של ספר שחלק גדול מתוכו פותח פצעים שהגלידו, חולומות שפונטזו, מאווים שלא מוצו, כאבים שנס ליחם.
בהחלט עבודה של שנה היתה נותנת את התוצאה, אבל הטפות המבוגרים המקופלות בתסביך 'חייבים לנצל את הזמן בחופש הגדול!' שיבשו לי לגמרי את החופש. הרגשתי שאני עוסק בניצול הזמן בחופש הגדול ולא נחתי לרגע. המחשבה על ניצול הזמן לא נתנה לי מרגוע. ישבתי וכתבתי, וכשלא יכולתי המשכתי לכתוב, ושלא המשכתי לכתוב, ישבתי לכתוב.
עבדתי אצל עצמי נון סטופ כדי להספיק את שבעת העמודים היומיים, עד שברגע מסויים לא יכולתי יותר. נחנקתי מהרובוטיקה אליה הכנסתי את עצמי רק כדי שבסוף החופש אוכל לומר לעצמי 'איזה יופי שניצלתי את החופש'. יצאתי מהחדר כדי להשאיר את המחשב שלם, ואת עצמי. בסופו של חופש הספר לא היה מוכן, אבל נשארתי שפוי ועם מסקנה אחת על הכתף, סמוך לאיפה שטפחתי עליו בהתחלה; בחופש הגדול צריך לעשות חופש גדול. לנצל אותו לדבר אחד, להנפש ובגדול.
לתגובות: gilinada@gmail.com