את איציק מלצר מקדומים זכיתי להכיר בשטיבל התל אביבי של חסידות מודז'יץ בתל אביב. אם אני זוכר טוב, לדעתי הוא היה המתנחל הראשון שהכרתי.
הזיכרון הכי חזק שלי ממנו הוא מההפסקה בת העשר דקות בין מוסף למנחה בצהרי יום הכיפורים. אני נער בן 16 והימים ימי החתימה על ההכרה באש"ף והסכם אוסלו שכונה אז 'עזה ויריחו תחילה'. הוא היה אש וגופרית. כמו נביא זעם אני זוכר אותו משיב למי שניסה להגיד לו 'אולי זה באמת יעבוד': "תקשיב לי טוב", הוא אמר בבטחון מלא, "נהרות של דם ישפכו פה ברחובות". 3 שנים וחצי אחר כך, 400 מטרים משם בעיצומו של חג הפורים, מחבל מתאבד רוצח 13 בני אדם ופוצע למעלה ממאה.
איציק מלצר לא היה נביא. אבל איכשהוא כשבוחנים את העשייה הרבה שלו אפשר לראות צעד אחרי צעד איך הוא הקדים את זמנו. עוד לפני וועדי המתיישבים, הרשתות החברתיות ו'פנים אל פנים' הוא היה הולך לחוגי בית, למפגשי ימין שמאל ומנסה לשכנע בצדקת הדרך.
בשלב מסוים הוא מבין שהתקשורת משפיעה על סדר היום ומקים עיתון ימני שמציג את 'החדשות האמיתיות' הרבה לפני מקור ראשון וישראל היום.
הוא איש חרות נאמן בניגוד לכל חבריו המפדלניקים, הרבה לפני קבוצות המתנחלים שמתפקדות לליכוד כי 'צריך להשפיע דרך מפלגת שלטון'.
ולמרות שעד כאן הוא נשמע כמו איש רציני מאוד, שכובד העולם על כתפיו הוא באמת היה איש רעים, איש של חברים, שצוחק, שמארח, שיודע לספר סיפור.
הסרט שהוציאה משפחתו לזכרו חשיבותו משולשת: הראשונה, לדעת ולהכיר את הדמויות שאולי לא רבים מכירים אבל דווקא אלו שכולם מכירים מדברים על חשיבותו של מלצר להצלחת המהלך של ההתישבות בשומרון (כמו דניאלה וייס שמספרת איך הוא היה זה שלימד אותה לעשות פוליטיקה). השנייה, למי שהכיר, שיהיה לו איך להתגעגע והשלישית למי שלא הכיר- שיידע את המעט שבמעט עד כמה הוא הפסיד.
[embed]