יש הכנסת אורחים ויש הכנסת אורחים
"וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו"
באחד מביקוריו של רבי לוי יצחק מברדיטשב בעיר לבוב, פנה הצדיק לביתו של אחד מעשירי העיר, וביקש להתארח בביתו. העשיר, שלא הכיר את הברדיטשב, דחה את הרב בבושת פנים ושילח אותו לחפש לו אכסניה לעוברי דרכים.
יצא משם רבי לוי יצחק ופנה אל ביתו של מלמד התינוקות של לבוב, שידוע היה גם בעוניו. קיבל אותו המלמד בסבר פנים יפות, האכילו, הישקהו, דאג לו למיטה – וזאת בלי שידע מיהו המיוחס שבביתו.
אלא, שאחד מבני העיר, שהכיר את רבי לוי יצחק, ראהו נכנס לבית המלמד, הפיץ את דבר בואו של הרב בכל העיר.
לא חלף אלא זמן קצר, ומרבית יהודי העיר נאספו ליד ביתו של המלמד, וביקשו לראות זיו פניו של הצדיק. בין הבאים היה גם אותו עשיר, שאך זה מקרוב שילח מביתו את הצדיק בבושת פנים, ועתה, משהבין כי מדובר היה בצדיק עצמו, נדחק בין המתאספים בניסיון להגיע אל הצדיק ולבקש סליחתו על התנהגותו עמו.
כאשר הצליח, לאחר מאמץ רב, להגיע אל רבי לוי יצחק, אמר לו בבושת פנים: יסלח נא לי, רבי, לא הכרתיו קודם, ולכן לא פתחתי ביתי בפניו. עתה מזמין אני את כבודו להתארח בביתי, כפי שעושים כל הצדיקים הבאים לעירנו".
פנה אז רבי לוי יצחק אל הקהל הרב, ששמע את דבר העשיר, ואמר להם: התדעו מהו ההבדל בין אברהם אבינו לבין לוט, שעל שניהם נאמר כי קיבלו אורחים בסבר פנים יפות?. אצל לוט נאמר "ויבואו שני המלאכים סדומה", ואילו אצל אברהם אומר הכתוב: "וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו". לוט ראה שמדובר במלאכים ולכן מיהר להכניסם לביתו. אילו היה מדובר באנשים "פשוטים", לא היה מכניסם לביתו. אברהם, לעומתו, ראה שבאים אנשים. הוא לא ידע כי הם מלאכים. הוא ראה יגעים, מכוסים באבק, זקוקים למאכל ומנוחה – ולמרות כל זאת הכניסם לביתו בכל הכבוד הראוי. לא רק זאת, אלא שבמסכת קידושין נכתב, שהמלאכים לא נדמו לאברהם אלא כערבים, ואף על פי כן קיבלם בסבר פנים יפות.
כך גם אנחנו, המשיך רבי לוי יצחק מברדיטשב, שבני אברהם אנחנו, חייבים אנו לקבל כל אדם בסבר פנים יפות. ואני, מכיוון שהמלמד נהג בי מידת הכנסת אורחים ראויה, אין כל סיבה שאחליף את האכסניה שלי.
חשוב, וחשוב יותר
"אל נא תעבר מעל עבדך"
"אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דכתיב: 'ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך'". (מסכת שבת, קכז.)
אחד מתושבי העיירה מרינוב התלונן בפני הרב הקדוש ר' מנחם מנדיל, כי למרות שהוא רוצה ממש לקיים מצוות הכנסת אורחים, הוא מנוע מלעשות כן, שכן אשתו – עינה צרה באורחים, ואם יביא אורחים חרף התנגדותה לכך, הלך "שלום הבית", שלא נדע.
אמר לו הרב: רבותינו אמרו: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה". וכי לא די היה לומר כי הכנסת אורחים שקולה, זהה בחשיבותה להקבלת פני השכינה? מדוע גדולה ממנה?
אלא
הוסיף, שאם חז"ל היו רק משווים הכנסת אורחים לקבלת פני השכינה, לא היה שום אדם מקיים מצוות הכנסת אורחים, שכן מרבית הנשים עיניהן צרות באורחיהן (כך היה פעם? מ.ז.), ואם יכניס אורחים לביתם, תעורר האישה מדנים בתוך ביתו ותסתלק השכינה מביניהם, ואז יצא שכרו בהפסדו. לכן אמרו חז"ל, שהכנסת אורחים גדולה מקבלת פני שכינה, שלא יבטל האדם מצווה זו, אפילו אם בגללה תסלק האישה את השכינה ע"י מריבה. ("אמרות חכמה על התורה")
צחוק יפה לבריאות
"ותצחק שרה בקרבה"
רבי רפאל, הצדיק מברשאד, הגיע יום אחד לעיירה קמינקא. בתו של רבי שמואל מקמינקא, שהייתה עקרה, הלכה אצלו לבקש שיתפלל בעדה. לאחר שהקשיב לדבריה, אמר לה רבי רפאל, שהשמחה, היא סגולה לבנים.
כאשר שבה לביתה וסיפרה לאביה אשר שמעה מהצדיק מברשאד, אמר לה אביה, כי זאת למד הצדיק מן התנ"ך. בתורה כתוב: "ותצחק שרה" – ולאחר מכן, כידוע, ילדה בן. בנביאים כתוב: "רני עקרה לא ילדה" (ישעיהו נד, א) – אם עקרה היא, תדון, תשמח ותיוושע. ובכתובים: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה" (תהלים קיג, ט).
שאלה בתו של רבי שמואל מקמינקא את אביה, אם כך, אם לשם הסגולה לבנים צחקה שרה, למה זה התרעם עליה הקב"ה, ושאל "למה זה צחקה שרה"?.
השיב לה רבי שמואל: משום שבסגולה צריך ומותר להשתמש רק כשההבטחה ניתנת ע"י צדיק, אבל כשהמבטיח הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, אז אין צורך בסגולות. וזה היה חטאה. ("ספורי חסידים", הרב ש"י זווין).
מידת סדום
"זעקת סדום ועמרה כי רבה"
כאשר באו לשכנע את ר' יהונתן אייבשיץ לקבל עליו את רבנות העיר מיץ, התנה עם הפרנסים, שלא יזמנוהו לכל אסיפה של הקהל, למעט אסיפות בהן אמורים לקבל החלטות חדשות הנוגעות לציבור, אליהן הסכים לבוא.
פעם הזמינוהו לאסיפה שעל סדר יומה היה סעיף: "שהעניים לא יסובבו על הפתחים, רק שיקבלו קצבה קבועה מקופת הקהל".
אמר להם ר' יהונתן: והלוא התניתי עמכם שלא תקראוני לאסיפה, אלא אם תרצו לתקן תקנה חדשה?
תמהו הפרנסים: והרי באמת אנחנו רוצים לתקן תקנה חדשה!
אמר להם: לא חדשה היא, שכן כבר בסדום הייתה נהוגה...("אמרות חכמה על התורה")