אונאת "חזנים"
"אל תונו איש את אחיו"
"אל תונו" – זו אונאת ממון (רש"י).
בבית הכנסת בו נהג להתפלל רבי ישראל מסלנט מינו חזן חדש. בא החזן אל רבי ישראל ושאלו: מה הן הכוונות שעלי לכוון בעת התפילה?
השיב לו הרב: בראש ובראשונה – עליך ללמוד היטב את ניגוני כל התפילות.
הבעת פליאה הסתמנה על פני החזן: הן הוא שאל על כוונות עמוקות ולא על ניגונים?
המשיך רבי ישראל, בהבחינו במבט הפליאה, ואמר: אכן, ניגוני התפילות חייבים להיות שגורים כראוי בפיך, זאת כדי שתעשה את מלאכתך נאמנה, ואם לא תעשה כן ולא תהא בקי בכל ניגונים, נמצא שתקבל שכר על מלאכה שלא בצעת כראוי, ובזאת הנך גוזל את המתפללים, אשר משלמים לך במיטב כספם תמורת מלאכתך. כלום אין זו אונאת ממון?! ("אמרות חכמה על התורה")
אהבה המביאה ליראה
"ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך"
חסיד אחד אמר לאדמו"ר ר' אברהם מפשיטיק: שמעתי עליכם שאתם נותנים סגולות והן עושות פעולות שונות. אבקש לתת לי סגולה ליראת שמים.
השיב האדמו"ר: אין לי סגולה ליראת שמים, כי אם לאהבת שמים.
אמר לו החסיד: אהבה שמים הרי היא מדריגה יותר גדולה מיראת שמים, ובכן אדרבא, יועיל לתת לי סגולה לאהבת שמים.
ענה לו האדמו"ר: מי שיש לו אהבת ישראל, יכול בנקל לבוא לאהבת ה'. ("שער החסידות").
בעיה כפולה
"וכי תאמרו מה נאכל...וצוויתי את ברכתי לכם"
חסיד אחד בא אל הרבי מקוצ'ק בתלונה על מצב פרנסתו.
ענה לו הרבי: תתפלל.
השיב החסיד: איננה יודע להתפלל.
חזר אליו הרבי: אם כך, יש לך בעיה חמורה יותר מבעיית הפרנסה.
משפחתולוגיה
"ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו"
לעתים קרובות אומלל הוא האיש שנתברך ב"גואלים" – בקרובי משפחה עשירים, מתוך שהוא סומך עליהם, ואינו חדל לבוא ולפנות אליהם, הריהו מזניח את הדרך למציאת פרנסה ועיסוק כלשהו. ולא עוד, אלא כיחסן ובן למשפחת עשירים, לא כל עבודה נאה לו, ולבסוף הוא נשאר עני ואביון.
כנגד זה "ואיש כי לא יהיה לו גואל" – אין הוא סומך על איש, ואינו מתבייש בכל מלאכה – "והשיגה ידו". ("מלאכת מחשבת")
צדקה מקורית
""וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו"
שאלו לאדמו"ר מסוכוצ'וב: כאשר בני ישראל היו במדבר ולא היה להם צורך בשום דבר, כיצד קיימו הם את מצוות הצדקה?
השיב הרב: בעלי אמונה חזקה, חיזקו ועודדו את הכושלים. ומי שדעתו מרובה – עשה צדקה עם אלו שדעתם קצרה.
ומעשה ברבנו בעל הט"ז, שבא אליו איש אחד וביקש הלוואה של שקל אחד. לא היה לרב שקל אחד, נטל את גביע הקידוש שלו, מסרו למבקש ההלוואה כדי שיעביטו ויקח שקל כהלוואה תמורת המשכון הזה, והודיעו כי כאשר יביאו לרב את המשכורת בערב שבת, הוא יפדה את הגביע.
הלך האיש ולווה על הגביע שני שקלים.
כאשר קיבל הרב, בערב שבת, את משכורתו, שלח שקל לפדות את הגביע. אמר לו הממשכן: אבל האיש הלה לווה שני שקלים.
שמח הט"ז ואמר: וודאי היה האיש זקוק לשני שקלים, אלא שהיה מתבייש לבקש, ואילו כשביקש את ההלוואה היה לי שקל במזומן הייתי מלווה לו אותו, ואז היה האיש חסר שקל.