"כה אמר ה' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה... אל תזכרו ראשנות וקדמניות אל תתבננו... עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו, מג)
החזרה לעולם שהכרנו לפני פורים אשתקד, אינה באמת חזרה. זזנו קדימה, לאחור ואפילו לצדדים אבל בהחלט לא ניתן לומר שחזרנו לעולם שהכרנו. בטח ובטח כשמדובר בעולם החינוך.
שנים שמערכת החינוך מדברת על הצורך בהיערכות ובהתאמות לעתיד הקרב – אך מעבר לדיבורים וניצנים של התחלות, הספינה הגדולה המשיכה בדרך המוכרת לה, כשהיא חותרת אל היעדים שסומנו לפני כמה דורות, בעזרת אותם משוטים ואותו המנוע.
אין לטעות – הספינה הגדולה עדיין מתאמצת לשוט כשכבר. הזום על פי רוב אינו אלא חלופה דיגיטלית ללמידה חד כיוונית, של ידע הזורם מהמשבצת של המורה אל המסכים (והמוחות..) הכבויים על פי רוב. היכולת לחולל למידה סקרנית, חקרנית, מותאמת לתחומי העניין והרלוונטיות של הלומדים – לא מתממשת בזום. ולא, גם לא קהוט ולא ענן מילים או סירטון, מפצחים את השיטה – לא של למידה אחרת, ואפילו לא (כשזה קורה בפעם השלישית באותו שבוע) של הסקרנות והמוטיבציה
אבל לצד הספינה, השנה האחרונה השיקה סירות קטנות אל המים, סירות שמסמנות שבילים חדשים בים הלמידה והחינוך. שבירת הקונספציה של ההפרדה בין 'זמן בית' ל'זמן למידה', בין 'זמן למידה' ל'זמן מחשב', יצרה סדקים שיש הנופלים בהם, אך יש המצמיחים מתוכם דרכים חדשות.
עוד בנושא: חינוך אחרי הקורונה
הנזקים, המסקנות ונקודות האור: אנשי חינוך מסכמים את שנת הקורונה
אחרי הקורונה: לדעת לצאת נכון מהמשבר למען העתיד
אחרי הקורונה: המורים צריכים לקבל הכשרה מתאימה
אחרי הקורונה: התפקיד של בית הספר בחזרה לשגרה
ציפי הרפנס: "התשתיות הכי חזקות שלנו הן אמון, שקיפות ואמונה"
מכר שלנו, שחסך לא מעט מהעובדה שבר המצווה של בנו נפלה בשנת הקורונה, הציע לבן כמתנה מחשב חזק במיוחד – אבל בתנאי שהוא יהיה זה שיבנה אותו. הנער יצא למסע של למידה, היוועצות וחקר – ובסופו של דבר הרכיב את המחשב שלו. ממש שלו. משרד שהמשיך לתפקד, אך עובדיו התמודדו עם ילדים ללא בית ספר, הזמין את הילדים לסיוע בעבודות החוץ – הגנן הפך למנטור לגננים הצעירים, איש התחזוקה קיבל צוות נמרץ שסייע לו בתיקונים נצרכים בשביל הגישה, צביעה ושידרוג מערכות התאורה. אנחנו מודים, הדוגמאות הנהדרות הללו ללמידה אחרת לא יכולות להשתכפל בצורה פשוטה למערכת החינוך כולה, אבל ניתן לקבל מהן השראה. השראה של זיהוי משאבים וצרכים מקומיים, ורתימה שלהם ללמידה. כל רשות והמשאבים והצרכים שלה, כל בית ספר והמרחב שבתוכו הוא נטוע.
הספינה שטה. ילדים רבים עלו על סירות קטנות, אבל ילדים רבים אחרים שוחים מאחור, מחכים לחילוץ עם סירות מנוע מהירות, יצירתיות. התקה מחודשת של למידה חד כיוונית, ממוקדת בידע שאינו תמיד רלוונטי, ועל פי רוב מאד נגיש, היא לכל הפחות פספוס הזדמנות. עבור תלמידים רבים – היא פשוט כבר לא אופציה. שריר ההקשבה שלהם כבר מדולדל, הם גילו עולמות מרתקים במרחבים המציאותיים והוירטואליים. הם רוצים ללמוד, אבל את התוכן ובדרך שהם בוחרים להתמקד בו. בלי חשבון לזמן או למאמץ.
ועוד לא דיברנו על הפרט, הצרכים הרגשיים שזוקקים יחס אחר – שגם הוא צריך להגיע מתפיסת תפקיד מחודשת של כל סגל ההוראה. ועל הצורך בדיאלוג יותר מדויק ושיתופי עם הרשויות ועם הקהילות, שהזכירו שוב כמה הן שחקניות משמעותיות במגרש החינוך.
האם נוכל להסיט את הגה הספינה? או לחלופים נוכל להקים צי סירות קטנות, מותאמות לקצב ולכיוון של הפרטים היושבים (והמנווטים) בתוכה? היוזמות הרבות שנולדו מתוך אילוץ מתגלות כפורצות דרך. אנחנו מאמינים שאנשי החינוך יכולים לעשות את השינוי, אם אנחנו נדגיש את הציפייה, אך גם את הגיבוי והנכונות לתת יד – מצידנו.
ד"ר דניאל ניקריטין וד"ר שי מאמו, ראשי המכון לפדגוגיה של חוסן. האקדמית חמדת (מכללת חמדת הדרום)