באחת הפגישות עם היועצת היא סיפרה לי על תופעה נפוצה בעולם הטיפול בשם "תסמונת היד על הידית": לאחר שמסתיימת שעת הטיפול והמטופל קם לפתוח את דלת הקליניקה כדי לצאת, פעמים רבות, כשהוא עומד על סף החדר וידו על הידית, הוא יחליט לספר על משהו שעד עכשיו הוא נמנע מלספר ולמעשה "יטיל פצצה" שדורשת שעת טיפול נוסף. הסיבה היא שכל עוד הטיפול היה בעיצומו הוא הרגיש שיש עוד זמן, רק כשזמנו תם הוא חש דחף להציף את הדברים, מתוך חשש שלא תהיה לו עוד הזדמנות.
אהבתי את הביטוי (וגם הזדהיתי איתו, כי עשיתי לה את זה כמה פעמים), וכשסוף שנת הלימודים מתקרבת בצעדי ענק נראה כי עוד ועוד תלמידות מרגישות שהיד שלהן על הידית, ושזה עכשיו או לעולם לא.
קורה משהו אצל הבנות, מן התפרקות כזו, שכאילו מאותתת לנו, המורים: שלא תחשבו לרגע שאתם יכולים להשאיר אותנו לבד. דווקא התלמידות שעברו תהליך משמעותי שדרש מהן מאמץ - דווקא הן עכשיו נסוגות לאחור, כדי להזכיר לנו שעדיין הן רוצות אותנו שם ברקע.
וישנן גם הפתעות חדשות. בשבוע שעבר ניגשה אלי תלמידה וביקשה לדבר בדחיפות. כשישבנו לדבר, היא פתחה וסיפרה על קשר סבוך וקשה עם אבא שלה. יום אחריה ניגשה תלמידה נוספת כדי להגיד שכבר תקופה ארוכה היא מרגישה תחושות קשות כלפי עצמה ומפחדת מהחופש הגדול.
עוד בסידרה:
השיא היה בחזרה משבועות, עם תלמידה בשם נעה.
נעה היא תלמידה שקשה להגיד לה "בוקר טוב" בלי לקבל מבט עוין חזרה. היא נרתעת מכל דיבור, מגע ותקשורת עם מורים. במשך כמה שבועות עשיתי אחריה מן "מעקב" כדי לראות אם יש לה חברות ויכולת לדבר - וראיתי שאמנם היא לא מסמר הערב, אבל לחלוטין במקום חמים ובטוח בחברה. במשך הרבה מאוד זמן התלבטתי אם היא פשוט לא רוצה קשר איתי (כמורה או באופן אישי), ואם אני צריכה פשוט להרפות. אבל הרגשתי שאם היא כל-כך מתאמצת להיות עוינת, כנראה שמשהו מסתתר מתחת לזה. המשכתי להתייחס אליה כמו לכל אחת אחרת - לא התרחקתי גם כשהיא הדפה, אבל גם לא התקרבתי יותר מדי. השיחה האישית איתה היתה קצרה וקולעת, וככה התנהלנו לנו במשך כמעט שנה.
עד שהיא שלחה לי הודעה במוצאי שבועות שמה שלומי והיא התגעגעה אלי ואם אפשר לדבר, סמיילי לב. מרוב הפתעה הייתי צריכה לבדוק פעמיים שזה באמת ממנה...
קראתי לה לשיחה בלב הולם, בלי צל של מושג איך זה הולך להתנהל. השתדלתי לשתוק ולתת מקום, הרי היא זו שביקשה לדבר... ולאט, לאט, לאט... היא נפתחה. סיפרה על הבית הלא פשוט, על ההדרכה, על המדריך שהיא מאוהבת בו, עד חוויות ילדות טובות ורעות שעיצבו את מי שהיא היום.
שתקתי, נשמתי עמוק, והשיחה קרתה באופן פשוט יותר ממה שהייתי יכולה אפילו לדמיין...
אין לי מושג מה גרם לנעה להחליט שזה העיתוי הנכון ושהיא רוצה ומוכנה לפתוח את מה שהיא סגרה בכזו קנאות כל השנה. אבל, גם אם זה קרה רק כי היד על הידית, אני שמחה שהיא עשתה את זה.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>