על דרכו החינוכית של הרב צבי יהודה זצ''ל (ב)

את עיקרי משנתו החינוכית כבר העלה הרב צבי יהודה זצ"ל במאמר שהוא פרסם בשנות העשרים לחייו (בשנת תרע"ג). הוא לא זז ממנה כל ימיו! ששים שנה לאחר כתיבת המאמר (בשנת תשל"ו), הוא לימד אותו במסגרת שיעור לנשים וחזר על עיקרי משנתו החינוכית והעמיק בהם. כבר עמדנו בפינתנו הקודמת על אחד האפיונים של דרכו החינוכית של הרב צבי יהודה זצ"ל: עקביות!!!

נושא המאמר הוא "התרבות הישראלית". הרב משווה בין פעולת התרבות על האומה לפעולת החינוך על היחיד. ומכאן לדיון מפורט על טיבו של החינוך. "החינוך של האיש הפרטי הלוא הוא ההוצאה מן הכוח אל הפועל, מההעלם לגילוי, את הכוחות ואת הכשרונות הנמצאים בנפש הילד מטבעה... כאשר גורמי החינוך - ההורים והמורים, הסִפרות והסביבה של הילד - מותאמים ומכוונים לשכלול כשרונו של הילד ופיתוחו בדרכי החינוך השונים, אז החינוך הוא מוצלח וטוב". מגמת החינוך היא לפתח את מה שטבוע בילד. המחנך איננו יוצר אלא מגלה, חושף. לכן הצלחתו של החינוך מותנית בהתאמתו לכשרונותיו של הילד, ליכולות שלו ולנטיות לבו. הצלחת החינוך תלויה במידת התכוונותה "לטבע הפנימי, כאשר בראו אלוקים, להשלימו, לפתחו ושלכללו על ידי האמצעים והגורמים והמסייעים השונים".

"ובהיפך, כשכשרונו של הילד נעזב... כשגורמי החינוך מכריחים וכופים אותו לצד אחר, הזר לו לפי טבעו, הרי הוא נעשה גבר לא יוצלח". הרב צבי יהודה טוען שחינוך המתעלם מתכונותיו של החניך הוא סוג של כפייה, והרב התנגד בחריפות לכפייה בחינוך. באחד משיעוריו התבטא הרב: "כפייה בחינוך יוצרת דיסהרמוניה בנפש הילד. זהו מצב מסוכן מאוד אשר תוצאותיו מתגלות בהמשך השנים. גם אם המחנך פועל בנחת ובשמחה, אבל איננו מתחשב ביסוד העיקרי של החינוך, באות מזה צרות גדולות, והילד נעשה לא-יוצלח" (שיחות הרצב"י, "חינוך"). הוי אומר, טקטיקה רכה - שמחה והארת פנים כלפי החניך - איננה העיקר ואין היא ערובה להצלחה בחינוך. העיקר הוא התוכן - הנחלת תכנים שמתאימים לנפש הילד ולתכונותיו.

כך נהג הרב בכל עבודתו החינוכית מול תלמידיו, הוא לא כפה עליהם את דעתו אלא הציע, הסביר ושכנע. בימים הסוערים של הפעילות הברוכה והנמרצת של תנועת "גוש אמונים", שקמה בהשראתו של הרב צבי יהודה, היה טבעי שתלמידי ישיבת "מרכז הרב" יקחו חלק בעליות ההמוניות להתנחלויות. אבל הרב צבי יהודה, למרות היותו מעורב בכל התכנונים, לא ציוה על תלמידי הישיבה להשתתף בעליות ובהפגנות, הוא לא כפה ואף לא דרש אלא שלח פתק שבו הדגיש את חשיבות הענין, והוסיף ש"מי שמרגיש צורך" - טוב יעשה אם יצטרף לפעילות למען אחיזתנו בארץ ישראל.

גם על שואלים אותו עצות והדרכות אישיות בענינים שונים, לא כפה הרב את דעתו, אלא הסביר להם את השיקולים התורניים המרכזיים על מנת שהם יכריעו לבדם. בנושאים מורכבים, היה הרב מרחיב את הדיבור על כל ההיבטים התורניים של הנושא, על מנת שהשואל יכריע בעצמו מתוך הכרה עמוקה של הצדדים השונים ומתוך שיקול דעת תורני רציני.

יחד עם זה דרש הרב צבי יהודה זצ"ל שלמות בחינוך. לא חינוך חלקי, לא פשרות ולא ויתורים. אחד הביטויים לעמדה זו, היתה תמיכתו של הרב צבי יהודה זצ"ל בפתיחתם של בתי ספר תורניים לצידם של בתי ספר שהתפשרו על דרישות הלכתיות מסויימות. הרב גם נימק זאת בכך שאין כפייה בחינוך ואין לעכב התפתחות רוחנית למען כל סיבה שהיא ("תורת אמך" עמ' 206). "כשם שאין מקום לכפות על ריבוי תורה, כך אין לכפות על מיעוט תורה" (שם, עמ' 207).

הרב צבי יהודה זצ"ל נאה דרש ונאה קיים. משנתו החינוכית היתה ברורה ודרכו החינוכית היתה איתנה. לכן, הוא זכה להעמיד תלמידים הרבה ולהשפיע על חינוכו של דור שלם.