אין כל ספק, קריאת עיתון היא תעסוקה מעניינת. עובדה היא שרבים מאוד - מיליוני בני אדם - מוכנים להוציא מכספם עבורו רכישת עיתון. עורכי העיתונים משקיעים מחשבה אדירה כיצד לעורר את התעניינותם של קהל הקוראים. העיתונים פונים לציבורים שונים, ולכן העיתונים בנויים ממדורים שונים הבאים לספק את "כל" צורכי האדם, החל ממאווייו הנמוכים ביותר, כגון: רכילות ומציצנות, עריות ואלימות, עד לצרכיו האינטלקטואליים (כגון: מדע וספרות). יש מי שרוכש עיתון רק בגלל מדוריו המשובחים ומתעלם ממדוריו הנמוכים, ויש מי שקונה אותו דווקא בגלל מדוריו הזולים, ויש מי שקונה עיתון מפני שהוא מוצא בו את "הכל", הטוב והרע. העיתון מספק את שאיפות יצר הטוב ותשוקות יצר הרע.
לכן, כל מי שקונה עיתון נדרש לבחון בכנות ובאמיתיות מה מושך אותו בעיתון, מה מסקרן אותו, מה מביא אותו להשקיע כסף מלא בחבילת דפים לשימוש ארעי של יום או יומיים.
מאז שהופיע העיתון היהודי הראשון, גילו חכמי ישראל התנגדות חריפה נגדו והביעו ביקורת קשה כלפיו. במיוחד היתה עזה התנגדותו של ה"חפץ חיים" לקריאת עיתונים: "הנה בעוונותינו הרבים, המציא לנו יצר הרע תחבולה חדשה להחטיא את אחינו בני ישראל בעוון של ליצנות ולגרום הסתלקות ההשפעה מהעולם, והוא על ידי קריאת העיתונים שנתרבו מאוד בזמננו, שנמצא בהם דברי ליצנות ולשון הרע ורכילות ומחלוקת ודברי כפירה ומינות" (כתבים, סי' מב). בהמשך דבריו, מדגיש ה"חפץ חיים" שהאחריות איננה רובצת רק על עורכי העיתונים אלא גם על הקוראים: "אם לא היו נמצאים קוראים ומקבלים על כך, כי אז לא הדפיסו אותם" (שם).
בין הקלקולים הרבים של העיתונות שמזכיר ה"חפץ חיים" לא נמנו דברי פריצות ועריות, מפני שבימיו לא היתה העיתונות נגועה בכך. אבל, כיום העיתונות החילונית מלאה בכתבות ובתמונות בלתי צנועות. כל המציץ בעיתון איננו יכול להימלט ממפגש הרסני איתן. אין לשער את גודל ההשפעה השלילית שלהן אפילו על אדם מבוגר, קל-וחומר על ילדים ונערים.
כל הנזכר לעיל הן אמיתות פשוטות המוכרות לכל. למרות זאת, יש שאינם נמנעים מהכנסת עיתונים קלוקלים בין כותלי ביתם, ועליהם נאמר: "מה אני מקיים (= כיצד מתפרש הפסוק ממשלי כו יא) 'ככלב שב על קיאו, כסיל שונה באולתו'? כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר" (יומא פו ב). פירשו רלב"ג והמלבי"ם שהכסיל חוזר על חטאיו למרות "שהוא בעצמו יודע שהוא דבר נמאס" (מלבי"ם למשלי).
מדברי הרמב"ם משתמע שהכינוי "כלב שב על קיאו" הולם לא רק מי שחוזר מרצון פעם אחר על פעם על אותו חטא, אלא גם מי שחוטא באונס ואינו עושה מאומה כדי לברוח מהאנוס ולחמוק ממנו. הרמב"ם (הל' יסוה"ת ה ד), בהתייחסו לעובר עבירה מחמת אונס, כותב שאין הוא נענש עליה, אפילו אם עבד עבודה זרה, "אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה, הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם". "אונס" הוא סיבה מקילה רק כאשר אי אפשר לעקוף אותו או להימלט ממנו.
כך הוא גם ביחס לקריאת עיתונים שמשולבים בהם דברי רכילות וזימה. יש הטוענים: הפסקת קריאת עיתון איננה דבר קל עבורי מפני שהיא איננה עומדת לעצמה, היא בלתי אפשרית כל עוד לא תתחולל מהפיכה כוללת בחיי. בדיוק כלפי טיעון מעין זה מכוונים דברי הרמב"ם! הדרישה מהאדם להפסיק את עשיית העבירה היא לא רק כאשר קל לו הדבר אלא גם כאשר קשה לו והוא מגדיר את עצמו "אנוס" בגלל מכלול הנסיבות. עליו להתאמץ להגיע למצב שבו ייפסק האונס, גם אם זה כרוך בשינויים מקיפים באורח חייו.
הורים מחוייבים בכך פעמיים: אחת עבור עצמם ואחת עבור ילדיהם. הם נדרשים לגלות אחריות חינוכית כלפי ילדיהם ולהכיר בעובדה הברורה שהעיתונים "הגדולים" במדינה מסיבים נזק נפשי ורוחני לילדים ולנערים. מנגד, תרומתם היא מזערית. לכן, כל החס על נפש ילדיו, נדרש להתגבר על הרגליו אפילו אם זה מחייב אותו לערוך מהפיכה משפחתית כוללת ולהתאמץ להכניס לביתו רק ספרות הגונה וצנועה.
יש מקום לעיתונות, אבל עיתונות מסוג אחר. עיתונות שאיננה נכנעת ליצריו השפלים של האדם אלא משקפת את צלם האלוקים שבו, עיתונות ערכית השמה לה למטרה לרומם את האדם ולתרום לו מבחינה רוחנית ומוסרית, תרבותית, מדעית וחברתית.
עיתונים
"אין כל ספק, קריאת עיתון היא תעסוקה מעניינת. עובדה היא שרבים מאוד - מיליוני בני אדם - מוכנים להוציא מכספם עבורו רכישת עיתון..."
