חלק מהמעבר מנערות לבגרות הוא ההבנה המרעישה שעולם המבוגרים לא שונה בהרבה מעולם הילדים.
התובנה הזאת הגיעה אלי לראשונה כשהגעתי לקמפוס - הנה, כבר "קמפוס" זו מילה של גדולים! - והרגשתי שנכנסתי לחלק הראשון של עולם המבוגרים. מבוגרים, חשבתי לעצמי, לא עוסקים בתככים קטנוניים; הם מתנהגים יפה אחד לשני, מתייחסים בכבוד, וכבר מצויידים כולם בביטחון עצמי ובשקט נפשי.
השוק הראשון היה כשמישהי שלמדתי איתה העירה הערה פוגענית כלפי מישהי אחרת, מאחורי הגב. המערכת הפנימית שלי ממש רעשה... "איך יכול להיות?!" תמהתי מבולבלת. "דברים כאלה לא אמורים לקרות אצלנו!!!!" וכך עוד ועוד אירועים קטנים וגדולים טלטלו את קיומי עד ההתפכחות המיוסרת: מבוגרים הם אותו דבר, רק טיפה מתוחכמים יותר.
ובכן, הקדמתי את כל זה כי למרות ההתפכחות הלא-מוקדמת שלי, עדיין נותרו בי מחוזות תמימות נוספים שטרם נפגעו. למשל - חדר מורים.
הכרתי, כמובן, את המיתוסים על חדרי מורים שוקקי-רכילות ועל המרמור האינסופי סביב שאלת היסוד "יש חלב?", אבל ידעתי ש"אצלנו" - בחדרי מורים של אנשים ערכיים, אנשים שבאו מתודעת שליחות ושלא החלב (או היעדרו) זה מה שישבור אותם - זה ודאי אחרת.
אני זוכרת את עצמי בשבוע הראשון שלי כמורה, מקבלת הודעה מלאת-קריצות מחברה טובה: "נו, קרחאנות בחדר מורים??"
וזוכרת גם את ההיסוס שבו עניתי: "איזה. מרגישה כמו ילדה חדשה שעוד צריכה להוכיח את עצמה."
וכך היה. עמדתי מתנודדת בפתחו של החדר וסקרתי את החבורות שהתקבצו סביב השולחנות, מנסה לאפיין לאיזו קבוצה הכי נוח לגשת בלי להרגיש חדשה מדי. בסוף, ממש כמו בסרטים הכי צפויים - התיישבתי בשקט בפינת השולחן ואכלתי את הסנדוויץ' שלי בביסים קטנים, מחכה שיגיע הצלצול שיגאל אותי מהסיטואציה המשונה הזו.
עוד בסידרה:
אחרי יום או יומיים כאלה נכנסתי שוב להפסקה בחדר המורים וחייכתי קלושות לאחת המורות שעוד הספקתי להכיר. "בואי שבי אתנו", היא אמרה. "אנחנו מוכנות להיות חברות שלך..." אז ישבתי איתן, מרגישה שוב בסרט קולג' גרוע עם עלילה שלא מתפתחת.
עם השבועות שעברו למדתי שכמו בכל חברה, גם בחדר מורים יש, מה לעשות, קליקות: המורות הצעירות-אבל-לא-חדשות, הסטאז'ריות, אלה שגרות באותה שכונה, אלו שהיו יחד בשבט (יש ארבע כאלה. לא צחוק!), אלו שנמצאות באולפנה מעל עשר שנים וכמובן - מורות לאנגלית. עם בפני עצמו. אוי לך אם תנסי להשתלב בקרב בנות השבט (ניסיתי, הן יפלטו אותך החוצה במתיקות), או אם תשבי לצהריים עם הוותיקות (הן יחייכו בנימוס ואז יתעלמו ממך). אם את מורה חדשה ואף אחד לא מכיר אותך, נא תפסי את מקומך בתחתית שרשרת המזון.
למזלי, יש לומר, התברכתי בכישורים חברתיים שאפשרו לי קודם כל לא לקחת את זה קשה מדי, ואחר כך - גם למצוא את מקומי בג'ונגל החדש הזה ולרכוש לי אט-אט חברות. עדיין לא חברות שאני אזמין לסעודת שבת או שאשפוך בפניהן את הלב, אבל בהחלט חברות שנעים לעבוד (וגם לשבת) במחיצתן.
לפני יומיים נכנסה לחדר מורים מחנכת צעירה וחדשה, ממלאת מקום. זיהיתי את המבט המחפש בעיניים בתחילת ההפסקה וגררתי את הכיסא אחורה ברעש, עושה לה מקום. הכרתי היטב את תחושת ההקלה שבחיוך שלה.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>