פעולה מס' 6
לנצל את הנכה
(ציבא ומפיבושת)
מבוא:
מפיבושת הוא בנו, נכה הרגליים של יהונתן בן שאול.
ציבא, עבדו, מנצל את חולשתו ואת מוגבלותו לצרכיו. הוא משתמש בעובדה שמפיבושת נכה ולא יכול ללכת עם דוד, כדי לומר לדוד שמפיבושת תומך במורדים בו.
* האם דוד שפט נכון את המצב?
* מה היו התוצאות של שפיטה זו של דוד?
בפעולה זו ננסה ללמוד מפרקי מפיבושת בתנ"ך את החשיבות של שמירה על צדק בקהילה.
מה להכין:
· כרטיסים עם סיפורם של העדים.
· אם אפשר - לסדר שולחן ועליו שלטים הנושאים את שמותיהם של העדים:
אביעד |
נושא כליו של ציבא |
מפיבושת |
· כהכנה לפעולה קרא את המובאות הבאות בשמואל ב' (בנספח לפעולה).
מהלך הפעולה
שלב א' : ספר לחניכיך את סיפור מפיבושת וציבא (לפניך סיפור המקרה בלשונינו), כדאי לספרו בעל פה.
הימים היו ימי מרד אבשלום. ממלכת דוד התפרקה, כמעט כל אוהבי דוד מימים ימימה , הפנו לו עורף והלכו אחרי בנו אבשלום.
המצב היה חמור עד כדי כך, שלא נותרה ברירה לדוד, אלא לברוח מירושלים. הוא לקח את אנשי ביתו ואת עבדיו, והם התחילו ללכת.
והנה, תוך כדי הליכתם, הופיע מולם ציבא, העבד של מפיבושת.
...מיהו מפיבושת??? מיהו ציבא??? מה הקשר בינם לבין דוד????
ובכן, לאחר מות שאול ויהונתן, כאשר חזר דוד ממלחמותיו, החל להתעניין מי נותר מבית שאול ויהונתן כדי לעשות עימם חסד לאות ידידתו העמוקה עם יהונתן.
קרא אליו דוד את ציבא, עבד שאול, ושאלו אם יש לבית שאול אנשים אשר עודם בחיים.
יש, אמר ציבא, בן נכה רגליים יש ליהונתן.
מיד, קרא דוד למפיבושת והעניק לו את כל רכושו של שאול ואת ציבא ואנשיו כעבדים לו.
והנה, תוך כדי בריחתו של דוד מפני אבשלום הופיע מולו ציבא זה, ועמו צמד חמורים עמוסים כל טוב כתשורה למלך ולצבאו.
לשאלתו של דוד, היכן מפיבושת, פתח ציבא את פיו והחל לספר כי מפיבושת יושב בירושלים ומצפה בכיליון עיניים לתוצאות מרד אבשלום.
בתקווה כי בעקבות המרד, ימליכו העם אותו למלך תחת דוד.
חמתו של דוד בערה בו לשמע הדברים ובו ברגע, בזעמו, העביר לציבא את רכושו של מפיבושת.
עברו ימים רבים.
מלחמה נערכה בין צבא דוד ובין בשלום וצבאו, וצבא דוד הכה את צבא אבשלום וגם את אבשלום עצמו הרגו. ודוד חזר לירושלים.
והנה, יורד לקראתו, מפיבושת, בנו נכה הרגליים של יהונתן וניכר עליו שימי אבל עברו עליו למין היום בו יצא דוד מירושלים עד היום הזה.
"למה לא הלכת עמי מפיבושת?" שאל אותו דוד.
"ציבא עבדי ניצל את חולשתי" ענה מפיבושת בלחש.
"עבדך נכה רגליים, ולא היה באפשרותו ללכת עם המלך. על כן אמר מפיבושת כי ילך בשמי אל המלך ויביא לו את מתנותיי ותמיכתי. והנה, תחת זאת, בגד בי ציבא וסיפר דבר שקר למלך בדבר בגידתי.
אך עתה, את הנעשה אין להשיב ואני מוכן לקבל על עצמי כל אשר יאמר המלך, כי עד עתה עשה המלך עמי אך חסד ומה זכות יש לי לבקש עוד דבר?"
הפסק כאן את הסיפור
שלב ב': אמור לחניכייך כי כעת הם דוד המלך ועליהן להחליט מה לעשות לציבא.
חלק לשלושה חניכים את כרטיסי העדים והזמן אותם לשבת אל שולחן העדים.
כל עד יציג את עצמו ויקריא את עדותו.
מפיבושת
אני מפיבושת בן יהונתן.
אבא, זכרונו לברכה, היה חברו הטוב של המלך דוד.
אספר לכם קצת על רקע חיי ועל מה שקרה.
נולדתי וגדלתי כילד רגיל, בן למשפחת המלוכה, רצתי קפצתי השתוללתי, כילד רגיל ומאושר. הייתה לי אומנת שגידלה אותי מאז היותי תינוק, כל הזמן היתה איתי, שיחקה איתי, הייתי איתה יותר מאשר עם אמא. ואז, ביום אחד, בהיותי בן חמש, הגיעה ידיעה נוראה - אבא וסבא מתו במלחמה בגלבוע. זה היה נורא, הייתה בהלה איומה מסביב כולם בכו וצעקו. האומנת שלי נבהלה ופחדה שיבואו ויהרגו אותנו עכשיו. ולכן תפסה אותי, הרימה אותי בידיה והחלה לברוח. כך רצה להרים כשאני על זרועותיה, עד שכבר לא נותר בה כוח להחזיק בי ונפלתי על האבנים. זה כאב. מאוד מאוד כאב. ומאז אני לא מסוגל ללכת ברגליי. קשה לי כך, קשה מאוד, אינני מסוגל לעשות דברים לבד ואף ללכת למקומות אחרים קשה לי.
כשחזר דוד המלך מן המלחמות שלו הוא חיפש לעזור לבני המשפחה של אבא שהיה חברו הטוב ביותר. וכך קרה שהוא שאל את ציבא, עבדו של אבא, וציבא סיפר לו עלי. דוד המלך קרא לי אליו. מאוד פחדתי שמא דוד יעשה לי משהו, אך במקום זאת, דוד הרגיע אותי ואמר שיעשה איתי חסד בזכות אבא וכך נתן לי דוד בטובו את כל רכושו של סבא שאול ועוד, ציווה על ציבא לשרת אותי.
כך חייתי בטוב יחסי, ואכלתי על שולחן המלך עד מרד אבשלום. היום בו שמעתי על המרד היה היום הנורא בחיי - לא הבנתי איך יכול אבשלום לעשות דבר כזה, הרי דוד הוא הטוב שבאדם, וחוץ מזה הקב"ה בחר בו להיות מלך. כל כך כאב לי לראות את דוד, עד שממש התחלתי להתאבל, לא הסתפרתי ולא התרחצתי וכל הזמן רק התפללתי על דוד. רציתי להיות איתו, עם דוד, ברגעיו הקשים, אך לא יכולתי ללכת איתו - כי הרי נכה אני. ולכן, ביקשתי מציבא ללכת ולהביע את תמיכתי באזני דוד. גם צמד חמורים עמוסים אוכל לדוד ולחייליו שלחתי עימו והוא? ניצל את האמון שנתתי בו והלך לדוד ובלי להניד עפעף הודיע לו שאני, לבי עם המורדים בו.
איך, איך יכול היה לעשות דבר כזה?
אני, שכל לבי עם המלך דוד, להגיד עלי שתמכתי במורדים?
איך ???
נושא כליו של ציבא
אני קצת מתרגש, אף פעם לא דיברתי בפני דייני המלך, אני סך הכל נושא כלים עלוב. נושא כליו של ציבא עבד מפיבושת.
אני זוכר, כמו אתמול, את היום שבו הגיעה השמועה בדבר מרד אבשלום ובריחתו של דוד אל מפיבושת, הוא בכה כל כך, לבש בגדי שק, שם אפר על ראשו ולא הסכים לאכול. כמה שלא שלחנו אליו ארוחות הוא לא הסכים לגעת באוכל. רק ישב ובכה והתפלל.
כעבור כמה ימים, קרא לאדוני, לציבא, והודיע לו שעלינו ללכת לדוד עם זוג חמורים עמוסים אוכל. טוב, התארגנו, לקחנו ציוד ויצאנו לדרך כשהתקרבנו למחנה דוד וכבר ראינו אותם מרחוק, עצר לרגע ציבא ואמר לי: מרגע זה אסור לך לדבר ולהעיר הערות על מה שאני עושה ומה שאני אומר.
טוב, היתה לי ברירה ? המשכנו ללכת והגענו למחנה דוד. ואז, ציבא, רק פגש את דוד המלך, והחל לספר לו שקרים על מפיבושת, כאילו הוא תומך במורדים וכאילו הוא רוצה למלוך במקום דוד ועוד הבלים כאלו.
ובאותו רגע ! (נראה לי שזה מה שציבא בעצם רצה) דוד התרגז על מפיבושת והודיע לציבא שהוא מקבל את כל רכושו של מפיבושת. ריחמתי בלבי כל כך על מפיבושת המסכן שנפל קורבן לרמאות של ציבא.
אביעד
שלום אני אביעד, אני לא ממשפחת המלוכה, וגם לא קרוב לזה. אני כל כך מזדהה עם מפיבושת, עד שהחלטתי שאני חייב לבוא ולספר לכם קצת על ההתנהגות כאן לנכים ומוגבלים כמוני וכמו מפיבושת.
אנשים כאן חושבים שאם אני ומפיבושת ועוד נכים כמונו, לא יכולים להזיז חלקים בגופינו, הרי שאנחנו לא בני אדם, ואין לנו רגשות, ולא צריך להתחשב בנו ואפשר לזלזל, להעליב לרמות ולנצל אותנו.
לא חסרים מקרים שאנשים מנצלים אותנו, משתמשים בעובדה שאנחנו מוגבלים ולא מתפקדים כמוהם, כדי לגזול אותנו, ולהשתמש בנו לצרכיהם האישיים.
מפיבושת הוא ממשפחת המלוכה ולכן המקרה שלו עלה לכותרות, אף כמוהו ישנם עוד רבים, מנוצלים מרומים גזולים ועשוקים.
אנו קוראים אליכם - עצרו את העוול החברתי לפני שהמצב יהיה חמור ביותר!
ערוך דיון בין החניכים - מה דינו של ציבא על מעשה כזה שעשה.
הובל את החניכים לפסק דין חמור ביותר.
לאחר שיוחלט פחות או יותר פסק דינו של ציבא הקרא את פסק דינו של דוד.
"ויאמר לו המלך, למה תדבר עוד דברייך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה"
ערוך דיון קצר עם חניכייך - דוד פסק שהנכסים יתחלקו שווה בשווה בין ציבא ובין מפיבושת.
מדוע? (האם לא האמין למפיבושת? מפני שהוא נכה? מפני שהוא ממשפחת שאול?)
הקרא להם את המדרש הבא
אמר רבי יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבושת "אתא וציבא תחלקו את השדה" יצאה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את הממלכה שבת נ"ו ע"א |
לסיכום:
אנו רואים עד כמה עוולות חברתיות משמעותיות ומסוכנות.
דוד לא דן דין צדק ועל פי המדרש בעקבות זאת נגזר עונש הפילוג על עם ישראל.
חוסר צדק חברתי יוצר סדקים חברתיים ופוגם ביציבותה של החברה.
נספח 1: מתוך ספר שמואל ב
וליהונתן בן שאול בן נכה רגלים בן חמש שנים היה בבא שמעת שאול ויהונתן מיזרעאל ותשאהו אמנתו ותנס ויהי בחפזה לנוס ויפל ויפסח ושמו מפיבשת:
(ד', ד')
ויאמר דוד הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול ואעשה עמו חסד בעבור יהונתן:
ולבית שאול עבד ושמו ציבא ויקראו לו אל דוד ויאמר המלך אליו האתה ציבא ויאמר עבדך:
ויאמר המלך האפס עוד איש לבית שאול ואעשה עמו חסד אלהים ויאמר ציבא אל המלך עוד בן ליהונתן נכה רגלים:
ויאמר לו המלך איפה הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלו דבר:
וישלח המלך דוד ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלו דבר:
ויבא מפיבשת בן יהונתן בן שאול אל דוד ויפל על פניו וישתחו ויאמר דוד מפיבשת ויאמר הנה עבדך:
ויאמר לו דוד אל תירא כי עשה אעשה עמך חסד בעבור יהונתן אביך והשבתי לך את כל שדה שאול אביך ואתה תאכל לחם על שלחני תמיד:
וישתחו ויאמר מה עבדך כי פנית אל הכלב המת אשר כמוני:
ויקרא המלך אל ציבא נער שאול ויאמר אליו כל אשר היה לשאול ולכל ביתו נתתי לבן אדניך:
ועבדת לו את האדמה אתה ובניך ועבדיך והבאת והיה לבן אדניך לחם ואכלו ומפיבשת בן אדניך יאכל תמיד לחם על שלחני ולציבא חמשה עשר בנים ועשרים עבדים:
ויאמר ציבא אל המלך ככל אשר יצוה אדני המלך את עבדו כן יעשה עבדך ומפיבשת אכל על שלחני כאחד מבני המלך:
ולמפיבשת בן קטן ושמו מיכא וכל מושב בית ציבא עבדים למפיבשת:
ומפיבשת ישב בירושלם כי על שלחן המלך תמיד הוא אכל והוא פסח שתי רגליו: פ
(ט', א'-י"ג)
ודוד עבר מעט מהראש והנה ציבא נער מפי בשת לקראתו וצמד חמרים חבשים ועליהם מאתים לחם ומאה צמוקים ומאה קיץ ונבל יין:
ויאמר המלך אל ציבא מה אלה לך ויאמר ציבא החמורים לבית המלך לרכב ולהלחם והלחם והקיץ לאכול הנערים והיין לשתות היעף במדבר:
ויאמר המלך ואיה בן אדניך ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלם כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי:
ויאמר המלך לצבא הנה לך כל אשר למפי בשת ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן בעיניך אדני המלך:
(ט"ז, א'-ד')
ומפבשת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס למן היום לכת המלך עד היום אשר בא בשלום:
ויהי כי בא ירושלם לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבשת:
ויאמר אדני המלך עבדי רמני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסח עבדך:
וירגל בעבדך אל אדני המלך ואדני המלך כמלאך האלהים ועשה הטוב בעיניך:
כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדני המלך ותשת את עבדך באכלי שלחנך ומה יש לי עוד צדקה ולזעק עוד אל המלך: פ
(י"ט, כ"ה-כ"ט)
ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה:
ויאמר מפיבשת אל המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדני המלך בשלום אל ביתו: ס
(י"ט, ל'-ל"א)