"הנוער הדתי הוא נוער נפלא". אמרה זו נכונה היא. אמנם, מצווים אנו לאמץ את מידת הענווה ולהתרחק מהתרברבות, אבל אסור שתהיה לנו הערכה עצמית נמוכה. רבים הם הנערים והנערות שדמותם מעוררת התפעלות של ממש, מפני שהיא משלבת צדקוּת וערכיוּת, דקדוק במצות ורגישוּת חברתית, נאמנוּת גמורה לתורה ומסירוּת למדינה. יחד עם זה, קיימת תופעה שכולנו מכירים: חלק מהנוער הדתי "מחפש את עצמו". חלקו נבוך, חלקו משוטט, חלקו מנסה את מזלו בדרכים חדשות, שונות ומשונות, חלקו מבקש להבליט את שונותו על ידי הופעה חיצונית יוצאת דופן (בעזרת פריט של לבוש או תספורת חריגה). כבר אי אפשר למצוא את האחידוּת אשר איפיינה בעבר את הנוער הדתי, את "דור הכיפות הסרוגות". בימינו, יש הרבה סוגים של כיפות סרוגות - גדולות וקטנות, עבות ודקות...
את התופעה עצמה, יש הדורשים לשבח ויש הדורשים לגנאי. לשבח, הכיצד? הנוער הדתי התקדם והוא מגלה יותר עצמאות ורב-גוניוּת. נוצר פסיפס ססגוני המעיד על אמיתיוּת וכּנוּת. כך נאה ויאה לה לחברה הדתית הדוגלת בפלורליזם חינוכי וערכי. לגנאי, הכיצד? ביטולה של האחידוּת הביאה להתרחבותם של השוליים. בשולי המחנה, מתרבות תופעות מדאיגות ומתגבשות קבוצות המאמצות נורמות התנהגותיות והשקפתיות אשר צריכות להדליק נורה אדומה אצל כולנו. בקיצור, כיצד להעריך את התופעה: האם מקורה ברב-גוניוּת או בהתפרקוּת?
התשובה היא, שהתהליך שהנוער הדתי עובר הוא שילוב של רב-גוניוּת והתפרקוּת. בהעדר אחידות ולכידות, צומחים בגינתנו זנים חדשים של פירות - מהם נפלאים, מהם מיוחדים, מהם מוזרים, ומהם רקובים. אנחנו מתנחמים על הפירות הבאושים על ידי שמחתנו על הפירות העסיסיים. אבל, הנצחת המצב הנוכחי היא נטילת הימור מסוכן, מפני שהיא עלולה להביא להעמקת ההתפרקות החברתית של הנוער הדתי.
אחד מהמאפיינים הבולטים של הנוער בעשור האחרון הוא נטיית החיפוש. חיפוש הוא ערך נעלה התורם רבות לאדם. יש מגדולי ישראל שהטיפו לחיפוש מתמיד. אבל, קיימים שני סוגי חיפוש: יש חיפוש שהוא תכליתי, החותר בהתמדה לכיוון מסוים, וגבולות הגזרה שלו מוגדרים וברורים. ויש חיפוש שהוא מלא מבוכה ובלבול, שהוא ביטוי לאובדן דרך. מי שאיבד את דרכו, פוסע לכל מיני כיוונים, מתנודד הלוך וחזור, צועד ללא יציבות וללא הרגשת ביטחון. אין זה חיפוש אלא שוטטוּת. אי אפשר להכחיש שקיימת תופעה של שוטטוּת אידיאולוגית בקרב הנוער הדתי, היא מביאה נערים ונערות להתנסויות רוחניות ותרבותיות מסוכנות. אחדים מנסים את מזלם במזרח הרחוק, שמא שם תזרח להם אור האמת.
חז"ל אומרים שבימי עקבתא דמשיחא, יתקיים בנו "האמת תהא נעדרת". פירשו חז"ל: "אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה" (סנהדרין צז א). כאשר אין אמת אחידה, מתפרקת האמת לרסיסים, אך לא רק האמת מתפרקת אלא גם החברה - מתפצל העדר ונוצרים עדרים-עדרים.
מהו שורשה של התופעה? במה שונה הנוער שלנו מ"נוער הכיפות הסרוגות"? מדוע נפגעו הלכידות והאחידות? יש טוענים: "בעבר היתה לנו הנהגה שהורתה לנו את הדרך. היום, יש משבר בהנהגה. אין לנו מורה דרך אחד המדריך אותנו ומכוון אותנו". אכן, המשבר בהנהגה הוא בעייתי, אבל הוא איננו השורש למכלול התופעות שמנינו. השורש הוא חסרונו של "דגל".
הסבר: הצבת מטרה מוגדרת לחיים היא תנאי לזרימת כוחות החיים, כפי שכותב הראי"ה קוק זצ"ל (מוסה"ק עמ' קכז): "ההתקשרות לאיזה תוכן מפלסת נתיב לחיים". ככל שתוכן החיים גבוה יותר, כך "נתיבות החיים" הם נעלים יותר. ולהיפך, כאשר התוכן הוא נמוך, אזי "נתיבות החיים הם נמוכים ושפלי ערך. אבל נתיבות יהיו לחיים בכל מקום שיש קשר קבוע לאיזה תוכן". בלשון אחרת: היחיד זקוק למטרה לחייו, לאידיאל, לאתגר ערכי שיעורר את המוטיבציה שלו לפעול ולעשות. כשם שהיחיד זקוק למטרה, כך החברה - ובמיוחד בני הנוער - זקוקה לדגל. הדגל המשותף ממלא שני תפקידים: הוא מלכד סביבו את כולם וכמו כן מציב "מטרה לחיים" בפני מי שאיננו מצליח באופן אישי לגבש לו מטרה משמעותית המדברת אליו.
"נוער הכיפות הסרוגות" היה צמוד לדגל אחד, אשר התנוסס גבוה והתווה לו כיוון, ושאב סביבו את כל כוחותיו ואת כל עוצמותיו. לנוער שלנו אין "דגל", לכן הוא משוטט. (המשך בפינה הבאה).
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את פינת החינוך השבועית של הרב אלישע אבינר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.