נערות יותר טובות

לוסי הסתכלה באביה המסיים מנה שניה של עוגת תפוחים. הוא העיף בה חיוך של התפעלות "יופי של עוגה לוסי, כמעט כמו של אמא שלך. אני מתחיל לאהוב את ערבי שישי כשאת מבשלת את האוכל".

"לוסי טבחית מצוינת", חייכה אמה חיוך של הסכמה. "והיא גם זריזה. היא הספיקה לבשל את כל ארוחת הערב לפני שהבחנתי בכלל שהיא במטבח".

"פשוט מפני שמהרתי", הודתה לוסי. "אינני רוצה לאחר הערב".

"מה יש לך הערב ?" שאל אביה. "התכוננתי להזמין את שתי בטבחיות האהובות שלי לקולנוע. במרכז מציגים סרט טוב, ונערה שיודעת לאפות עוגת תפוחים ראויה לפרס".

"אבל אבא". קולה של לוסי היה מלא תוכחה, "הרי אתה יודע שהערב יש לי אסיפת מניט".

"אינך יכולה לוותר פעם על אסיפה אחת ?" שאל, אך שראה את הבעת פניה של לוסי הוסיף בחיפזון, "מובן שאינך יכולה. אין דבר יותר חשוב מאסיפת שביט".

"מניט, אבא, מ.נ.י.ט. - תמיד אתה מבלבל את האותיות". לוסי צחקה. אביה אהב למתוח אותה, אבל בתוכו ידע כמה האסיפה חשובה בעיניה. מיום שהתקבלה, לפני שישה חודשים, החמיצה רק אסיפה אחת, וגם זאת רק משום שהיתה חולה בשפעת. אביה היה מלגלג על שמו של המועדון והיה משתדל להוציא ממנה את הפרוש ראשי התיבות, אבל היא לא גילתה לו. אפילו הורים לא היו צריכים לדעת כי מניט פירושו מועדון נערות יותר טובות. הבנות בבית הספר שלא היו חברות במועדון היו מנחשות כל מיני ניחושים ומנסות להתאים כל מיני מילים לראשי התיבות : לוסי ידעה כי רבות מהן מקנאות על שאינן חברות במועדון. זה היה המועדון המיוחס ביותר בכל בית הספר. כל הבנות המוצלחות והיפות נמנו עמו.

היא ידעה כמה קשה להתקבל למועדון. מספיק ששתי נערות תצבענה נגד, והמועמדת נכשלת. במשך החודשים שעברו מאז הצטרפותה, ראתה כיצד מחקו מרשימת הצעות כמה וכמה נערות, יפות ממנה ומוצלחות ממנה. היא עצמה לא הצביעה מעולם נגד משיהי. פשוט לא יכלה, כשנזכרה כמה השתוקקה בשעתה להזדמנות להתקבל.

אמה התנדבה להדיח את הכלים, אולם ללוסי היה עדיין פנאי, והיא זרזה את הוריה לצאת מיד לקולנוע. אביה פרע את שערה בחיבה. "בלי בנעימים, מותק. ומסרי ד"ש לבנות".

היא יצאה מן הבית מוקדם, כדי לתת לעצמה שהות להגיע לאסיפה בזמן. האסיפה עמדה להתקיים הערב בביתה של רוז, במרחק כמה בנינים בלבד ממקום מגוריה. בחוץ עמד עדיין אור הדימדומים של ערב אביב. פרחי לילך עמדו במלוא תפארתם, ולוסי תפשה את עצמה מחייכת תוך כדי הליכה. ערב כל כך יפה !

כשהגיעה לסיבוב הסמוך ראתה את רוזמרי פארקר יורדת במדרגות ביתה. לוסי נעצרה, והמתינה לה.

רוזמרי היתה תלמידה חדשה בבית הספר, נכנסה רק בשליש האחרון. אחת הבנות היפות ביותר שלוסי ראתה בחייה. שערה היה שחור ורך, עיניה כחולות וגדולות, חיוכה ביישני ומתוק. כשהציעו את שמה במועדון לפני שלושה שבועות, התקבלה מיד לתקופת מבחן.

אף שרוזמרי היתה יפה ומבוקשת, היתה קצת ביישנית, קצת בלתי בטוחה בעצמה, קצת יותר מדי חרדה למצוא חן, ולוסי הרגישה מעין קשר נפשי אליה. היא זכרה כמה היתה עצבנית וחרדה למצוא חן בתקופת המבחן שלה.

רוזמרי שאלה בדאגה, "האם מותר למועמדת בתקופת נסיון ללכת לאסיפה עם חברה מלאה ?"

לוסי חייכה. "לא ידוע לי על כל תקנת נגד".

"פשוט אינני רוצה לעשות שום דבר שאינו בסדר". הן המשיכו לצעוד יחד. רוזמרי המשיכה בהיסוס כלשהו. "יש לי בקשה אליך. רוז הטילה עלי את משימות המבחן השבוע, ואחת מהן היא לבחור את התואר המתאים ביותר לכל אחת מן החברות. אני חוששת שלא בחרתי תארים כל כך מוצלחים. את מסכימה להסתכל ברשימה שלי ולהביע את דעתך ?"

לוסי העיפה עין ברשימה הכתובה בסדר נאה. "רוז - מסנוורת". "קי - מהממת". היא צחקה. קי חשבה את עצמה לכזו, ומובטח היה שהתואר ימצא חן בעיניה. "סו - מלאת חיים”. היא המשיכה לקרוא ברשימה . כשהגיעה אל שמה, חייכה בכבדות כלשהי, "לוסי - טובת לב". תואר מתון בהשוואה לאחרים. נעדר צבע ובלתי מסעיר. מה לעשות, הירהרה, אינני מסנוורת או מהממת. היא החזירה את הרשימה לרוזמרי. "בסדר גמור. בדיוק מה שצריך. הן תתלהבנה נורא".

רוזמרי נאנחה אנחת רווחה. "אני מאוד שמחה. מעמד הנבחנות מטיל עלי פחד איום. באסיפה הקודמת דפק לבי כל כך, שבכל רגע היה נדמה לי שאני עומדת להקיא".

לוסי ידעה זאת מנסיונה. גם היא פחדה פחד מוות מן האסיפות המיועדות לבדיקת המועמדות, וגם עכשיו לא אהבה אותן. לדעתה התיחסו כמה מן החברות בקשיות יתרה אל המועמדות, ופעמים הביאו אותן לידי דמעות. רוז היתה מסוגלת לעקוץ באכזריות. אסיפת מבחן לא היתה מסוג האסיפות שלוסי חיבבה.

רוזמרי אמרה : "את יודעת, לוסי, כשבאנו הנה הייתי נפחדת. אחי ואני נורא לא רצינו לעזוב את סנטר סיטי. פחדנו שלא יקבלו אותנו בחברה שלכם - אבל התקבלנו, ואני מאוד שמחה".

"למה חשבת שלא יקבלו אתכם ?"

פניה היפים של רוזמרי הסמיקו. היא ניסתה להסתיר אותם מלוסי. "אינני יודעת. פשוט לא חשבתי שנהיה מאושרים, אבל עכשיו אני מאושרת". ברגע זה הגיעו אל בית הוריה של רוז. לוסי נכנסה לחדר המגורים שמתוכו בקע רחש קולות נרגשים. רוזמרי נעלמה בחלק האחורי של הבית, שבו המתינו המועמדות החרדות עד שיזמינו אותן בפני החברות הקבועות לאסיפת המבחן המסורתית. רוז החלה משליטה סדר בין החברות. לוסי חמקה לה אל כסא בפינה.

היא ניעורה מהירהוריה וריכזה את שימת לבה באסיפה. רוז אמרה בהטעמה דרמטית, "ועכשיו בנות, יש לי משהו איום להודיע לכן". הושלך הס. הנערות המתינו בסקרנות. אסיפה בהנהלתה של רוז לא היתה לעולם משעממת.

רוז המשיכה. "זה עתה גליתי כי עשינו טעות, טעות חמורה, בבחירת אחת המעומדות החדשות שלנו". היא השתתקה רגע, כדי להניח להכרזתה לעשות את מלוא הרושם. "רוזמרי פארקר !"

גל התרגשות הכה בחדר. "רוזמרי ?" אבל למה ? "מה ?"

"בנות ! בנות !" רוז הכתה בפטיש היושבת ראש. "אני אגלה לכן למה. אביה של רוזמרי נמצא בבית האסורים ! מה דעתכן על זה ? לכן היו מוכרחים לעזוב את סנטר סיטי. לכן הגיעו לבית הספר רק באמצע שנת הלימודים. אביה של רוזמרי הוא פושע ! ויש לה החוצפה התהומית להגיש את מועמדותה למ.נ.י.ט. זוהי חרפה !"

שוב עבר גל של רחש בחדר - תדהמה, שמחה לאיד, התרגשות - בהתאם לתגובתה של כל נערה להודעה.

לוסי הירהרה בצער : רוזמרי המסכנה, לכן היא כל כך עצבנית.

רוז הקישה שוב להשליט סדר. "רק דרך אחת בפנינו. כאשר נכניס את המועמדות לאסיפת מבחן נגיד לה שאנחנו יודעות את כל האמת, ונודיע לה שאיננו רוצות אותה במועדון. מה היא חושבת את עצמה ?"

קי קמה בחשיבות על רגליה. "אני מציעה שנודיע לרוזמרי פארקר ששוב אין רואים בה חברה מתאימה למ.נ.י.ט.".

אחת הנוכחות הביעה תמיכה בהצעה. לפתע שמעה לוסי את עצמה אומרת, "רגע, בנות. לרוזמרי מאוד חשוב להיות חברה במ.נ.י.ט. אם נוציא אותה עכשיו נפגע בה קשות".

רוז ויתר הבנות נעצו בלוסי עינים מלאות תימהון. אני מופתעת לא פחות מכן לשמוע את עצמי מדברת כך, אמרה לוסי לעצמה. זו הפעם הראשונה שאני בכלל פוצה פה באסיפה, מלבד התשובה השגרתית לקריאת השמות. אולם היא לא נרתעה.

"אפילו אביה באמת בבית אסורים, הרי אין זו אשמתה. כולכן אמרתן לפני כמה שבועות, כשהחלטנו לקבל אותה כמועמדה, שהיא נערה נהדרת ומחוננת בכל התכונות הדרושות לחברת מועדון מוצלחת. היום היא בדיוק כמו שהיתה אז". היא סיימה בפרץ מילים קצר נשימה. "לדעתי צריך להרשות לה להשאר".

רוז נעצה בה מבט קר כקרח. "אבל אביה בבית אסורים, לוסי ! זוהי האמת לאמיתה. ביקשתי מאבי לברר את כל הענין. איך את יכולה לרצות נערה כזאת במועדון, אם טובת המועדון לנגד עיניך ?"

לוסי לא שיערה לעצמה אי פעם שתוכל לעמוד כנגד רוז, אולם המשיכה באומץ. "נסי לתאר לעצמך כמה רע לה כבר ממילא בגלל אביה. אסור לנו להוסיף יסורים על יסוריה. היא זקוקה לנו".

רוז פרצה בצחוק, צחוק יבש, מלא בוז. "אנחנו איננו מוסד של צדקה, לוסי. נעבור עם כן לסדר היום". היא פטרה מעליה את לוסי כאילו לא היתה לה חשיבות נוספת. "מוכנות להצבעה ? כולכן בעד סילוקה המידי של רוזמרי ?" ההצבעה היתה נערכת כרגיל באמצעות הרמת ידים. יד אחר יד הורמה, חוץ מידה של לוסי. סו הסתכלה לעברה בהיסוס, אך הרימה את ידה כשהגיע רגע המנין.

לוסי ישבה אילמת בפינתה, פניה לוהטים. כשהכריזה רוז "יש מתנגדות ?" הרימה את ידה לגובה. רוז נאצה בה מבט מהיר וסיכמה "ההצעה מתקבלת. להכניס את המעומדות".

ארבע הנערות נכנסו לחדר בהילוך נוקשה, רציניות ונפחדות, התיצבו באמצע החדר והסתכלו בחברות בחששנות. הן ידעו מן הנסיון כי אם יש לאחת החברות טינה בלבה על המעומדת, היא יכולה להתעלל בה כהוגן. רוזמרי החזיקה בידה את רשימתה.

רוז פתחה בהתקפה. "רוזמרי", אמרה במתק שפתיים. "מה דעתך על המועדון שלנו ?"

רוזמרי חיכחכה בגרונה. "אני - זהו המועדון הטוב ביותר בבית הספר. אני גאה שאני מועמדת להצטרף אליו".

רוז נתנה בחברות מבט מלא משמעות. "את חושבת שזהו המועדון הטוב ביותר בבית הספר ? איזה מן נערות צריכות לדעתך להיות חברות במועדון הטוב ביותר בבית הספר ?"

"אני - אינני יודעת". פניה של רוזמרי היו חוורים. "נערות שהחברות האחרות מוצאות אותן ראויות להתקבל".

"אבל איזה מין חברות ?" תבעה רוז.

"אני חושבת שהנערות היותר טובות".

"ככה את חושבת ?" קולה של רוז היה רווי ליגלוג. "ואת חושבת את עצמך לנערה כזאת ? אחת הנערות היותר טובות ?"

"אני - אינני יודעת", מילמלה רוזמרי.

לוסי רצתה להתפרץ ןלצעוק, "חדלי כבר, חדלי. הניחי לה. אינך רואה כמה היא סובלת !"

אבל רוז הגיעה לשיא יכולתה. שומו שמים, הירהרה לוסי בתימהון, היא נהנית מכל הענין.

רוז אמרה : "ובכן רוזמרי, אינך יודעת בעצמך אם את אחת הנערות הטובות יותר או לא. אולי נוכל לעזור לך לקבוע עמדה. אני שלעצמי, וגם יתר הבנות, חושבות שאינך כזאת". רוז החרישה לרגע. רוזמרי לא אמרה דבר. פניה התעוותו כאילו היתה משתדלת בכל כוחה שלא לפרוץ בכי.

רוז המשיכה. "לדעתינו נערה שאביה בבית אסורים, נערה שאביה הוא פושע, אין לה זכות לבקש להתקבל למ.נ.י.ט. ערכנו הצבעה וקבלנו החלטה להוציא אותך. את באמת חשבת שלא נגלה את האמת ?"

רוזמרי הרימה את ראשה וזקפה את כתפיה. לחייה היו שני כתמי צבע בוערים. בשקט אמרה, "חשבתי שכולכן יודעות. חשבתי שכולכן יודעות, אבל יותר מדי עדינות כדי לדבר איתי על זה."

רוז השמיעה צחוק קל, כאילו לא ידעה לרגע מה להגיד. אחר הוסיפה בהיסוס כלשהו, "גם לך יש הרושם המוטעה שאנחנו מוסד צדקה המקדיש עצמו למעשי אצילות".

רוזמרי המשיכה בהתפרצות. "חוץ מזה אבי איננו פושע. נכון שהוא בבית סוהר. הוא עשה משגה, משגה גדול, והוא משלם בעדו. אבל הוא מתחרט על מה שעשה ... והוא אבי ואני אוהבת אותו". הדמעות היו קרובות מאוד לפרוץ, אולם ראשה היה עדיין מורם. היא סבבה מהר על עקבה ויצאה מן החדר. הן שמעו את דלת הכניסה נסגרת מאחוריה ואחר את צעדיה המהירים בשביל החצר.

בחדר עמדה שתיקה. רוז הפרה אותה. "ובכן", אמרה, "סיימנו את הענין".

לוסי קמה על רגליה. ברכיה רעדו ופניה דמו עליה כאילו הם בוערים באש, אולם קולה היה איתן עד תימהון. "לא רוז, לא סיימנו. לא לגמרי. רבות מכן יודעות היטב כמה הערצתי את מ.נ.י.ט. וכמה הייתי מאושרת שזכיתי להתקבל אליו. הייתי גאה להיות חברה בו. אבל עכשיו אינני גאה, לעולם לא אוכל להיות גאה. יש לי הרגשה כאילו גיליתי פתאום שמשהו שחשבתי שהוא נעלה וראוי לשמו הוא בעצם קלוקל ומסוג ב'. אני מתפטרת מן המועדון".

"לא, לוסי, לא". מחתה סו. "אסור לך להתפטר. עוד לא קרה שחברה תתפטר מן המועדון. אף אחת מן החברות לא תדבר אליך לעולם".

קולה של רוז היה מלא בוז. "הניחי לה להסתלק. למי אכפת ? בין כה לא היתה חברה חשובה".

לוסי צעדה אל הדלת, אחר נפנתה להביט בהן שוב. "אולי לא הייתי חברה חשובה", אמרה חרישית, "אבל אהבתי את המועדון בכל ליבי. עכשיו אני מבינה שאהבתי אותו בגלל מה שיחסתי לו, לא בגלל מה שהינו". היא הסירה את סמל המועדון מעל שמלתה והניחה אותו על השולחן שליד הדלת. אחר יצאה בעקבות רוזמרי.