וביניהם

הצורך לעסוק בנושא המתומצת במילים "דת ומדינה" נולד בעקבות הפגנות הציבור החרדי והחילוני והסערה סביבן.

אנו שרגילים למציאות של הפגנות שונות, מהפגנות למען שמירת ארץ ישראל ועד להפגנת הסטודנטים בעד הפחתה בשכר הלימוד, לא פגשנו עד כה בהפגנת הענק של הציבור החילוני בהפגנה למען הדמוקרטיה ושלטון בית המשפט, ומנגד הפגנת הציבור החרדי בהפגנה למען צביונה היהודי של מדינת ישראל.

כמי שרגילים להיות מעורבים בכלל שטחי החיים במדינה, מצאנו את עצמינו לפתע עומדים בין שתי הפגנות ומתלבטים היכן מקומינו? עם מי? ולמען מה?

זה לא סוד שרובו הגדול של הציבור המכונה "ציונות-דתית" , ובכללם בני עקיבא, נעדרו משתי ההפגנות גם יחד, ולא משום שאין לנו צד בעניין, או שדעתינו ביחס לדברים אינה מגובשת, אלא משום שאף אחת משתי הפגנות אלו לא שיקפה נאמנה את אמונתינו השלמה. אמונה הגורסת הן בצורך לשמור על התורה, ועל צביונה הדתי של המדינה, ויחד עם זאת מאמונה בדמוקרטיה כצורת שלטון, ובכך שפסיקות בית המשפט מחייבות גם אותנו. לאמונה כזו לא נמצא מקום בהפגנות אלו.

בעקבות האירועים הללו חלה התפתחות במעמדם של בתי המשפט בכלל, ובית המשפט העליון בפרט - בדילמה זו ננסה לגעת בדברים שעוררו את הסערה בין הציבור החילוני לחרדי.

לפניכם מאמרו של ישראל קצובר, שפורסם ב"הארץ":

· האם הייתם רוצים לחיות ב"אוטונומיה יהודית" בתוך מדינת ישראל?

(היזכרו במאמרו של יורם קניוק - "בואו ונחלוק" - הם בעצם אומרים את אותו הדבר).

· כשהתקיימו שתי ההפגנות בעד ונגד ביהמ"ש העליון היו אנשים מהציונות הדתית בשתיהן - מדוע, לפי דעתכם?

· אילו ערכים הציבו שתי ההפגנות זו מול זו?

· מדוע חשוב שיהיה בית משפט במדינה? על מי הוא מגן (שימו לב - דווקא על המיעוטים. בית המשפט לצדק הוא שמגן על זכויות האדם שהשלטון לא יכפה עליו ולא יפגע בזכויותיו הבסיסיות. דווקא ציבור דתי זקוק מאד לבית המשפט).

על מה מחו החרדים?

· פסיקות של בית המשפט לגבי חובת הכנסת רפורמים למועצות הדתיות

· פסיקות שהתירו פתיחת חנויות (במקומות ספציפיים בשבת)

· תחושה שבכל נושא הבא לפני בג"ץ, שיש בו עניין דתי, הם תמיד יפסקו נגדו.

אין הדברים מבוססים תמיד על עובדות - העיקר היה בתחושה שבית המשפט העליון מעורב מדי בתחומים שבעבר לא התערב בהם, שהיו בתחומו הבלעדי של המחוקק (המייצג את העם), שביהמ"ש העליון מתערב ע"פ עקרונות שאינם בהכרח מקובלים על הציבור הדתי.

לפניכם חמש כתבות שפורסמו סביב ההפגנות. שימו לב לעמדות אותם מביעים הכותבים.

בדרך למהפכה פונדמנטלית

"הארץ", יום חמישי כ"ה בשבט, תשנ"ט

הפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון, שנקבעה ליום ראשון, שאליה יצטרפו כנראה גם דתיים לאומיים, כולל הרבנים הראשיים לשעבר מרדכי אליהו ואברהם שפירא, מבטאת רצון גובר בקרב הציבור הדתי ההולך ומתחרד לשנות את אופי המשטר בישראל. אין מדובר הפעם בביקורת על פסק דין כזה או אחר, שגרמה לדתיים מכל קצוות הקשת לאחד כוחות נגד בית המשפט, ולכן גם אין טעם לנסות ולהתמודד עם כל טיעון לגופו, ביישוב הדעת.

אין גם כל חשיבות לשאלה, אם התירוץ להפגנה הפעם הוא פסיקת בג"ץ בעניין שיתוף רפורמים במועצות הדתיות, או מחאה על שבג"ץ קבע את אי-חוקיותו של הסדרת פטורים הניתנים לחרדים משירות בצה"ל. הפעם ברור, שמטרת המתקפה היא אחת: לערער את כוחו של בית המשפט, להחלישו ולהטיל מורא על שופטיו כדי שבג"ץ לא יפסוק ולא יפרש חוקים על פי ערכים אוניברסליים, שהם נשמת אפה של הדמוקרטיה, אלא על פי הפרשנות שההלכה הדתית נותנת לסוגיה המשפטית.

הדתיים מלינים על קיומה של "דיקטטורה של בג"ץ" ועל רצונם "להחזיר את הכוח לכנסת", לא משום דאגתם לשימור הדמוקרטיה ולמוסדותיה ולא מתוך דאגתם למעמדה של הכנסת, אלא מתוך ידיעה, כי רק בכנסת הם יכולים להפעיל את מלוא כוחם הפוליטי, בעוד ששופטי בית המשפט העליון אינם מושפעים מלחצים פוליטיים והם כפופים לחוק בלבד.

הרצון להאדיר את כוחה של הכנסת ולהמעיט מכוחה של הזרוע השיפוטית נועד להגדיל את השפעת הדתיים ולאפשר חקיקה רגרסיבית, שאינה מקובלת על רוב הציבור בישראל ומתנגשת עם אופייה הדמוקרטי של המדינה. רק בכנסת יכולים הדתיים לנצל את חולשת המפלגות הדתיות, ובראשם שר הפנים אליהו סוויסה, אינם מקיימים את פסיקות בג"ץ, לא בעניין רישום זוגות מעורבים ולא בעניין קבורה אזרחית, ואין לדעת כיצד יקבלו את פסיקת בג"ץ בכל הנוגע לרפורמים. בדמוקרטיה הישראלית נוצר מצב הפוך לזה השורר במדינות אחרות. בעוד שבדרך כלל בית המשפט העליון מגן על מיעוטים מפני עריצות הרוב ושרירות השלטון בישראל מתקיים מצב אבסורדי, שבו בית המשפט מגן על הרוב הדמוקרטי מפני אלה הרוצים להשליט עליו פונדמנטליזם ערכי. לכן הפגנת החרדים אינה הפגנת מקופחים, אלא הפגנת כוח יתר של מיעוט, הרוצה לערער את יסודות הדמוקרטיה.

משפט העוקף את העם

נח שלו, "הארץ"

ההתקפה החרדית האחרונה על בית המשפט העליון מעוררת חלחלה בלב האזרח שוחר הדמוקרטיה, שעדיין רואה במוסד זה "מקדש מעט". אך בלהט המחאה נגד ההתבטאויות הברוטליות, רבים נוטים שלא ליתן את הדעה לטענה החשובה של החרדים - ששופטי בית המשפט העליון ממונים ולא נבחרים על ידי העם. זו אינה טענה של מה בכך. בהכרעות החוקתיות שבית המשפט העליון נדרש אליהן הוא עוסק לא אחת בעניינים ערכיים שאינם נתונים להסכמה רחבה.

מה הם הגבולות והסייגים ששם לעצמו בית המשפט בבואו להתערב בהכרעות ערכיות? נדמה כי מאז חוקקו חוקי היסוד של 1992, נפרצו סכרי בית המשפט בעניין זה. שופטי בית המשפט העליון, חדורי שליחות היסטורית, הסתערו על תפקידם החדש והמחייב מה"מהפכה החוקתית" שעליה הכריז השופט ברק - תפקיד בית המשפט לחוקה. במשך שנים הלכה והתבססה הפיקציה, שלפיה לכל שאלה חדשה, סבוכה, או עדינה קיימת תשובה מן המוכן מן הדין.

הסדר זה נוח לגופים פוליטיים החפצים להימנע מהתדיינות חזיתית ועניינית בשאלות אלה. אולם עיון בהחלטות משפטיות הנוגעות לעניינים חוקתיים מגלה, כי מעשה השפיטה שבהן אינו מעשה שיפוטי רגיל, הקובע מה יאמר הדין הקיים על מערכת עובדתית נתונה. מעשה השפיטה מכריע לא פעם במה שיהיה הדין במערכת עובדתית זו. האם ראוי שיתקבלו החלטות ערכיות כאלו, הנוגעות לכולנו, בפורום של שופטים שממונה לכל חייו על סמך כישורי המקצועיים בלבד, אינו נבחר, וודאי שאינו עומד לבחירה מחדש? פורום שאינו נותן דין וחשבון כלשהו על החלטותיו?

הבאנו כתבות המציגות עמדות שונות ביחס להפגנות. שימו לב -

· כנגד מה חושבים כותבי הכתבות שהחרדים (וחלק מהציונות הדתית) מפגינה?

· האם כנגד יתר התערבות בג"ץ או כנגד הדמוקרטיה, (האופי הדמוקרטי - ליברלי של המדינה)

· מהי עמדתכם בעניין?

בנוסף שתי כתבות של אנשים מהציונות הדתית -

דרושה הנהגה פרגמטית

בני לאו , "הארץ"

בתרבות המקובלת בציבור הדתי, לא מקובל שתלמיד יחלוק על רבו, ובוודאי שלא בפרהסיה. אך יש והלב ממאן לקבל את הדין וממעמקים בוקעת התפילה: אל נא רבותי תרעו.

כבר התרגלנו לשמוע דברי גידופים של הציבור החרדי כלפי מערכת המשפט והתשתית התרבותית חברתית שלה. מלכתחילה שרוי ציבור זה ביחס מסוייג למדינה, תרבותה וחוקיה, אך המנהיגות הרוחנית של הציונות הדתית מוצאת עצמה נגררת בסוף שבוע זה אחרי המנהיגות החרדית. כינוס, שראשיתו עצרת תפילה לנוכח המצוקה שחש הציבור הדתי ביחס של בית המשפט כלפיו, מתגלגל ככדור שלג לעוד פרק עגום ביחסי דת ומדינה.

איני פוטר את עצמי מלחוש את עוצמת הלחץ שבית המשפט העליון לוחץ את הציבור הדתי. פרשנות המבקשת להצר באופן בוטה את צעדיהם של בתי הדין הרבניים, ואמירות ציבוריות המתייחסות אל הדתיים כאל יושבי חושך לעומת "העולם הנאור", יוצרות תחושה של לחץ שמאיים להתפרץ ולנפץ.

אך המנהיגות הרוחנית של הציונות הדתית אינה יכולה לפטור עצמה מלשמוע את הצלילים ולראות את התפאורה שכרוכים בעצרת המדוברת. קריאתם של מנהיגים אלו להשתתף בעצרת היא התעלמות בוטה מכך שכינוס התפילה הלגיטימי הפך להיות הפגנת ענק נגד בית המשפט העליון, מלווה באמירות חמורות המאיימות על אושיות החברה הדמוקרטית בישראל.

הציונות הדתית עמלה שנים רבות לבנות מערכת חינוכית המחברת את ערכי הדמוקרטיה עם ערכי התורה. מעולם לא קיבלנו את עמדתו של ה"חזון איש" שדימה את הציבור החילוני לעגלה פרוקה ממטען. גרסנו שאנו חיים במתח בין שני עולמות תרבותיים ערכיים, שתי עגלות טעונות המבקשות להתקדם במסילת המדינה, זו לצד זו. גדלנו בבני עקיבא ובמערכות החינוך הקשורות לציונות הדתית, מתוך תחושת מעורבות ושייכות לכל שטחי החיים הישראליים. בפקולטות למשפטים לומדים מאות רבות של סטודנטים דתיים, הרואים עצמם (בניגוד לתווית שדבקה בהם בעקבות הרצח ההוא) כממשיכי הדרך הראשית של הציונות הדתית.

הם מודעים למורכבות שבהשתייכות לשתי המערכות: הדתית והאזרחית. הם מוצאים את הדרך הפרגמטית להתקדם ולחיות בשילוב עדין של ערכי הדמוקרטיה והתורה. כך נהגו מאז ראשית ימי הציונות הדתית. בכל מקרה של התנגשות ערכית, מצאו המנהיגים את הנוסחה המאפשרת להתקדם, תוך הורדת העוצמות האידאולוגיות ועקיפתן בדרכים צדדיות. אמירות אידאולוגיות, שמבקשות לחדד את הקרע, אינן יכולות לתרום מאומה בחינוך סבוך זה. הן פורמות עוד תפר בבגד הקרוע של החברה הישראלית. והיום, בזמן שאנו מתבקשים להתגייס במלוא העוז להשכנת שלום בין הפלגים בעם, באות ההפגנות האלו ומקצינות את הפערים עד לכדי קרע שאינו מתאחה.

להיכן נעלמה אותה תבונת מנהיגים פרגמטית? כיצד השתלטה האידאולוגיה וכבשה את הרחוב?

אנו נתבעים לחזור ולהתיישב ולהתחשב בשילוב הערכים שעליו מושתת החברה הדתית-לאומית. ללא גישה פרגמטית, הנעה על כביש עוקף אידאולוגיות, נמצא את עצמינו מתנגשים ומתנגשים שוב ושוב עד כדי שחיקה ומחיקה. כחברים נאמנים ללא סייג, נוכל להפנות קריאה רמה לבית המשפט העליון שיאזן עצמו ביחסו לציבור הדתי. הסיכוי שקריאה זו תגיע לאוזניים קשובות גדול לאין ערוך מהסיכוי שהפגנה כוחנית יכולה להניב.