טליה היתה התלמידה הראשונה שלא אהבתי.
לימדתי את הכיתה שלה כמה שעות בשבוע. כל שיעור שם היה, איך אומרים, שיעור בענווה. נסו פעם לעמוד מול מקבץ של מתבגרות מזלזלות ותבינו למה.
ככל שהשנה התקדמה נשבר שם קצת הקרח, הכיתה התרככה ועברה תהליכים משלה ולי היה נעים הרבה יותר להיכנס אליהן. עם חלק לא קטן הגעתי לשיחות של ממש ושמחתי על ההזדמנות להתגבר על משוכה כמו כיתה בלתי מפרגנת בעליל.
אבל, עם טליה זה היה שונה בעיקר כי היא פשוט לא סבלה אותי. זה כמובן לא היה לגמרי אישי, והיא כנראה ראתה בי גורם נוח לפרוק מולו תסכולים, כעסים וחוסר ביטחון - אבל יצא שבכל שיעור שהיה לנו יחד היא היתה יוצאת באמצע השיעור, או צועקת עלי, או מעירה הערות ארסיות, או הכל ביחד. המחנכת ידעה וכולם ידעו אבל המצב המשיך. השתדלתי לא להיפגע אבל נפגעתי, ובשלב מסויים משהו במורה שבי קצת השתנה בעקבות המפגש הזה.
כל חיי הבוגרים האמנתי שכל בני האדם ראויים לאהבה ולהערכה. טליה גרמה לי לחשוב שגם הערכה זה משהו שצריך להרוויח ביושר. נהגתי בה במאה אחוז כבוד והגינות (באמת, מבטיחה) אבל בפנים-בפנים לא מצאתי טיפת הערכה כלפיה שיכולתי לסחוט. שמעתי והסכמתי אינספור פעמים לקביעה כי מורה שלא אוהב את תלמידיו גם לא יוכל לקדם אותם, אבל ניסיתי וניסיתי ופשוט לא הצלחתי.
קשה לי לתאר את שעות המחשבה הארוכות על הסוגיה הזו, וחיבוטי הנפש. איך יכול להיות שיש תלמידה שאני לא אוהבת? איך זה שאני לא מצליחה לפצח את הקושי הזה וליצור הפי אנד? עם הזמן שעבר גם הגעתי להשלמה מסויימת, ואמרתי לעצמי המון שאני אנושית ושזה בסדר שיש כאלו שאני לא אוהבת. אפילו קצת ניחם אותי שאין סוף טוב - כנראה שהעולם שלנו מורכב יותר מ"ללכת שבי אחריו" ושלפעמים זה פשוט לא מסתדר.
אפילו חשבתי על שיעור חינוך שאעביר בכיתה שלי בהמשך השנה. אגיד להן שאי אפשר להסתובב בעולם במחשבה ש"לא משנה מה אני אעשה, מגיע לי שיעריכו אותי בגלל מי שאני"; זה לא עובד ככה לא מול הבוס, לא מול בן הזוג ואפילו לא מול חברים, וככל שחשבתי על זה יותר הסכמתי עם עצמי יותר.
בשבוע שעבר יצאנו כל האולפנה לטיול יומיים. לכיתה שלי זו היתה חוויה של שחרור ואוורור והיה מקסים. מדי פעם עברתי ליד הכיתה של טליה ובאופן מפתיע היא חייכה אלי כל הזמן וניסתה לפתוח בשיחה. מאוחר בלילה, בדרך לפעילות הערב, עצרתי לידה.
"המורה", היא אמרה לי. "נכון שלפעמים בא לך לחזור ללמד אותי?"
אסור לשקר. אבל גם את האמת לא דחוף לספר.
"השאלה היא", עניתי עם קריצה, "אם לפעמים בא לך שאני אחזור ללמד אותך..."
"האמת שכן", היא ענתה. ואני קפאתי. "אני חושבת שכשלימדת אותי לא ידעתי להעריך אותך, אבל עכשיו שעבר הזמן אני ממש מתחרטת על זה. אני חושבת שאת מורה מדהימה."
אין לי מושג מה קרה בשתיים-שלוש דקות שלאחר מכן ואיך הסתיימה השיחה. הייתי המומה, מבולבלת, משועשעת וכמובן גם מוחמאת בטירוף. התיאוריה החדשה שלי על "צריך לזכות בהערכה ולא לצפות לקבל אותה" לא קרסה כמגדל קלפים, אבל הרגשתי שהזדמנה לי הפתעה מסוג חדש לגמרי בתחום החינוך.
ולא עשיתי עם זה שום דבר עדיין, חוץ מלקחת את ההפתעה הזאת בשתי ידיים ולברך עליה בחיוך גדול.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>