המטרה:
להציג לחניכים את דמותו של הרב נריה משני פנים:
1) כגדול בתורה, כמנהיג ציבורי, כמחנך פני הדור.
2) אדם שלא המעיט בערכם של המעשים הקטנים היום יומיים.

מהלך הפעולה:
שלב א':
לפני הפעולה נכין כרטיסיות מבריסטול שעליהן נרשום סיפורים קצרים על הרב נריה המבטאים צדדים באישיותו ומספרים על חייו (ניתן למצוא קטעים בנספח מס' 1 וגם בטקס לזכרו של הרב נריה) נקפיד שיהיו כרטיסים שמכילים מעשים "קטנים" וכרטיסים שמכילים מעשים "גדולים".
נחלק את החניכים לקבוצות כמספר הכרטיסים ועל כל קבוצה להציג את הכרטיס שלה (אפשרות נוספת היא להגדיל תמונה של הרב נריה ומאחריה לרשום את הסיפורים, לגזור את התמונה לחלקי פאזל ושהחניכים ירכיבו)

שלב ב':
נערוך דיון: מה לדעתכם היו המעשים החשובים ביותר של הרב נריה? האם היו אלה המעשים הקטנים, היומיומיים, או המפעלים העצומים שהקים?
תנו לחניכים לראות את ההגיון שבכל צד, ואם אתם רואים שהחניכים נוטים לכיוון אחד- השתדלו להדגיש את הצד השני.
חשוב לא להגיע עדיין למסקנות הדיון!

שלב ג':
נקטע את הדיון בשיאו ונספר את הסיפור על ר' חנינא (נספח 2) חשוב לצלם את הסיפור לחניכים או ללמוד אותו בע"פ.

I לאחר נשאל את החניכים – האם משהו מוזר בסיפור הזה?
אכן מוזר! רגע אחרי שר' חנינא מספר שהוא מקהיל קהילות ברבים ומלמדן תורה בזמן הגזרות, מתחת לאפם של הרומאים (שזה מעשה כביר ללא ספק) ושואל את רבו האם הוא יזכה לעולם הבא, שואל אותו רבו "וכלום מעשה בא לידך"? עשית משהו חשוב בחיים שלך? מוזר?!
מוזרה לא פחות תשובתו של ר' חנינא- הוא מספר סיפור על מעות של צדקה- מדוע הוא אינו מזכיר לרבו שהוא מסר את נפשו על לימוד תורה! זה מעשה הרבה יותר מרשים!
התשובה היא פשוטה- כשאדם עושה מעשה רב רושם, אנו לא יודעים אם הוא עשה זאת כי הוא באמת פעל "לשמה" או שעשה זאת כדי לזכות בפרסום ותהילה. אך המעשים הקטנים, האפורים, כשרק האדם יודע מה הוא עושה ואף אחד אחר- אם הוא פעל כראוי זה מוכיח שהוא אכן אדם ערכי, שתוכו כברו.
לכן ביקש ר' יוסי בר קיסמא לראות- האם ר' חנינא פעל רק מתוך אהבת ה' או שמא השתרבבה לה מעט רדיפת פרסום ותהילה וכשסיפר לו שגם במעשים הקטנים אינו מזלזל- הבין ר' יוסי שתלמידו אכן צדיק הוא, ומזומן לחיי העולם הבא.

שלב ד' (לא חובה):
אפשר להשוות את סיפרו של ר' חנינא לסיפורם של אנשי דור הפלגה. הם בנו את מגדל בבל למטרה אחת "נעשה לנו שם " וכפי שפירש אחד הפרשנים- נתפרסם בכל העולם, ניכנס לדפי ההיסטוריה. ומכיוון שזאת הייתה המטרה- כל האמצעים היו כשרים בעיניהם, כפי שמספרים לנו חז"ל שאם נפל אדם מהמגדל- לא היו מצטערים, אך אם נפלה לבנה- היו בוכים על האטת קצב העבודה.
סיכום:
הרב נריה היה בעל מעשים גדולים, ללא ספק. אך הוא לא זלזל ב"פכים קטנים", בהתנהגות היומיומית הפשוטה, וגם בתחום הזה הי למדריך ומחנך לדורנו. ואולי אפשר לומר- דווקא בגלל הדברים הקטנים האלה הוא הגיע להישגים הגדולים שלו.

נסיים עם הסיפור מעלה עלה (נספח מס' 3)

נספח מס' 1

אשר הותירו הנערים

רגילים חסידים שאוכלים הם "שיירים" ממאכל רבם. הרב נריה נהג לאכול "שיירים" ממאכל תלמידיו...
השעה- שעת ארוחת הבוקר בחדר האכול. חפוזים הנערים במאכלם בפתח יום עמוס, ואין ליבם נתון לקטנות. ממילא מותירים חצאי גביעי לבן ושאריות פרוסות לחם על גבי שולחן שאכלו בו. והרב בין השולחנות יעבור, במאור פנים ובמנוד ראש ב" בבוקר טוב" יברך, ובלא אומר יאסוף שאריות המזון, יפרוש לשולחן פינתי ויאכל את אשר הותירו הנערים.

מישיבה אחת- לעשרות ישיבות

הייתה פה מהפכה, נוער ארץ ישראלי, בני מצווה, יוצאים להקים מוסד של תורה. דיברנו אז הרבה על המהפכה בנוער הארץ ישראלי. אני חושב שגם הרב נריה עצמו לא תיאר לעצמו שתוך דור או שני דורות (עברו מעט יותר מחמישים שנה) הארץ תהיה זרועת ישיבות. מה שנקרא "דור הכיפות הסרוגות" זה מעל ומעבר לציפיות ולחלומות שלו. הוא חלם רק על ישיבה פה וישיבה שם, אולפנא פה ואולפנא שם. הוא חלם עלישיבה בין החומות, מלבד נתיב מאיר, ולכן קמה ישיבת הכותל. אנחנו, זקני הדור שבאים לכפר הרא"ה, לבניין שנכבש ע"י הישיבה, רואים איך הישיבה גדלה ואיך ממנה צמחו בכל הארץ ישיבות.אני חושב שזאת באמת מהפכה!

נספח מס' 2

כשחלה ר' יוסי בן קיסמא, הלך ר' חנינא תרדיון תלמידו לבקרו.
אמר לו ר' יוסי: חנינא אחי, אין אתה יודע שאומה זו (הרומאים שכבשו את ירושלים וגזרו על איסור לימוד תורה) מן השמים המליכוה?! שהחריבה את בית המקדש ושרפה את ההיכל, והרגה את טובי העם ועדיין היא קיימת? ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה, מקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח בחיקך!
אמר לו ר' חנינא: מן השמים ירחמו.
אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי 'מן השמים ירחמו'?! תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר הותרה באש (וכך אכן היה).

אמר לו ר' חנינא: רבי, מה אני לחיי העולם הבא?
אמר לו: כלום מעשה בא לידך?
אמר לו: מעות של סעודת פורים התחלפו לי במעות של צדקה וחילתים לעניים.
אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי.
(מעובד "עפ מס' עבודה זרה)

נספח מס' 3

מעלה לעלה

שבע שנים עבדתי בישיבה שבראש הגבעה, ויהיו בעיני כימים אחדים באהבתי אותה- באהבתי אותו. קרוב הייתי אצלו, ולא אחד שאלתי: מנין לאיש הצנום הזה כוח כה הרבה, וגודל שכזה לחולל ולנהל מפעלים כה עצומים?!
מעשה שראיתי, ונתחוורה לי תמיהתי באחת. סמוך היה בית הרמי"ם הישן בו גרנו, אל השביל העולה אל השיבה וצופה אליו. זה השביל עיליו היה גם הרב עושה דרכו לישיבה וממנה, והשביל- מרובד מחטי אורן שנשרו מעצי החורשה הסמוכה. הרב צועד, ואצילות צעידתו נמרצת, לפתע מתכופף, מרים עלה אחד- מחט קטנה של אורן- נושאה בכפו כאשר ישא האומן את היונק, ומניחה אחר כבוד במיכל האשפה. כך בכל פעם מחדש- מחט אחת מתוך הרבבות הרבות שעל השביל הוא מרים ומפנה. ראיתי, ויהי זה לפלא (למען האמת, קשה היה לכובש חיוך של מבוכה לנוכח המחזה). יום אחד אזרתי עוז ושאלתיו לפשר העניין. והוא כמו חיכה כל ימיו רק לזו השאלה, נתחייך חיוכו הטוב והכובש וענה לי מינה וביה: "ר' יעקב, המחט האחת הזו שוב לא תהיה עוד על השביל"... או אז נתברר לי הכל למפרע, וכברק נחשף לעיני סוד עוצמתו של האיש. עוד עלה ועוד אחד, מחט ועוד מחט, עוד מילה ועוד אחת- ותורה גדולה נרקמת. עוד תלמיד ועוד אחד, עוד ישיבה ועוד אולפנא, עוד נדבך ועוד קומה- ובניין גדול של אור, להבה גדולה של חום- מכוח נר קטן של אמונה גדולה.
מפי הרב יעקב פישר