פעולה מס' 2:

הכוונה שמאחורי הנתינה

מבוא:

האם אתם שומרים את הפתקים עם הברכות שמצורפים למתנות יום ההולדת שלכם או שאתם מצרפים את המתנות למדף ואת הפתק שוכחים ?

בפעולה זו נדון בנתינות "הקטנות" שבין אדם לחברו.

אנו רוצים לברר את הנקודה שהנתינה אינה מתחילה במעשה כי אם בכוונה שמאחוריו - באכפתיות שלי מחברי -

האם אנו רגישים לחברינו בשבט ושמים לב למצב רוחם ?

האם אנו מבינים שקודם כל חשוב שחברי ירגיש שאכפת לי ממנו... ואז מתברר שנתינה לחבר יכולה להיות בדברים הכי קטנים שבאים מהכוונה הכי גדולה...

חומרים:

·תמונות של אנשים מהעיתון עם הבעות פנים שונות

·כרטיסיות ובהם בכל כרטיס רשום מצב רוח מסוים

·3 עיגולים מבריסטול כמס' החניכים ב- 3 צבעים

·צ'ופר - "עיגולים" של דסי רבינוביץ ז"ל

מהלך הפעולה

שלב א'

כל חניך מקבל פתק שעליו רשומה תכונה:

עצוב

שמח

המום

מיואש

מרגיש בודד

רוגז

מתפלא

משועמם

חסר סבלנות

עייף

וכו'

המדריך מפזר על ריצפת החדר תמונות של אנשים.

על כל חניך להתאים את הכרטיס שלו לתמונה של איש שנראה לו שכך מרגיש עכשיו ולהסביר מדוע בחר כך:

לדוגמא:

עצוב - כי עיניו נראות מושפלות

ניתן להשתמש במשימה חלופית - כל חניך מציג לחניכים האחרים את מה שכתוב בפתק שלו והם מנחשים כיצד הוא מרגיש.

דיון :

האם אנו שמים לב למצב רוחם של האנשים לידינו ?

האם אנו רואים לפעמים את מי שיושב בצד ולא משתתף במשחק ? אומנות קריאת הפרצופים !

אם-כן, מה אנו עושים כדי לעזור לחברנו בשעה שהם מרגישים עצובים, למשל ?

שלב ב' –

מחלקים לכל חניך 3 עיגולי בריסטול בצבעים שונים.

המדריך מרים דמות של ילד ומספר עליה סיפור (מאחד המקרים שיפורטו להלן. חניך שחושב שיודע כיצד הוא יכול לעזור לילד אומר למדריך ואם אכן הרעיון נשמע למדריך הוא לוקח ממנו את אחד העיגולים (יש להגיד כל רעיון בקצרה כך שהמשחק יזרום ולא יתקע)

המטרה - להפטר ראשון מכל העיגולים (ניתן להציג חלק מהמקרים - לשחק את המקרה)

המקרים:

1.זהו דרור (המדריך מצביע על דמות מסויימת) הוא חלה בשפעת לפני שבוע וחצי הוא שוכב במיטתו ואינו מגיע לבית הספר, הוא חושש להפסיד לימודים וקשה לו לכתוב את שיעורי הבית כיוון שהוא חלש.

כיצד תוכל לעזור לו ? (רעיונות, לעודדו- שכל הכיתה תכתוב לו ברכות החלמה, להביא לו שיעורים, לכתוב לו את התשובות, להתפלל עבורו שיחלים, וכו')

2.אורנית רצתה מאוד להשתתף בהצגה בסוף חודש ארגון אבל המדריכה לא בחרה בה (יש עוד בנות רבות בשבט) אורנית מוכשרת בעוד דברים כמו ציור ושירה אבל היא נעלבה מהמדריכה ואינה רוצה לעשות דבר.

במה תוכלי לעזור לה ?

3.במוצאי שבת התארגנה קבוצה גדולה מהשבט ללכת לראות סרט אצל אחד החניכים בבית. גיא לא הוזמן - לא הועבר אליו קשר - אתה יודע שגיא נעלב.

אתה הוזמנת, במה תוכל לעזור לו ?

4.גילה הגיעה היום לפעולה וישבה כל הפעולה בשקט בצד. כשקמו כולן לשחק היא לא רצתה להצטרף והמשיכה לשבת בצד.

את רואה את זה, מה תעשי ?

5.שוב פעם לא בחרו באורי לנבחרת הכדורגל לקראת המשחק עם הסניף השכן. אורי אינו בין מצטייני השבט בכדורגל אבל כבר יותר מדי פעמים לא בחרו בו למרות בקשותיו החוזרות ונשנות (הוא דווקא לא רע) .

אתה בנבחרת, במה תוכל לעזור לו ?

למדריך - ניתן לתת פחות מקרים.

אפשר לראות ממהלך המשחק שמספר האפשרויות לעזור גדול ומגוון ואם משקיעים מחשבה ניתן להגיע לרעיונות מקוריים מאוד.

ניתן גם למיין את סוגי העזרה לעזרה בעידוד (נפש) מול עזרה מעשית (גוף, ממון)

סיכום ביניים

כל אחד יכול להעניק ממה שיש לו, לחברו. זה יכול להיות במילה טובה או במעשה קטן - והאפשרויות רבות, רק צריך לשים לב.

שלב ג': סיפור - "זה לא היה לשוא" מעובד על פי ספרו של או הנרי.

ספר אותו בעל-פה לחניכיך.

תוכנו של הסיפור בקצרה:

דלה וג'ים זוג עני הרוצים לשמח איש את רעהו לקראת יום נישואיהם.

דלה לשם כך מוכרת שערה הארוך והיקר כדי לקנות שרשרת לשעונו של ג'ים ואילו הוא מוכר את השעון כדי לקנות מסרקות לשערה הארוך.

זה לא היה לשוא...

דלה ישבה בביתה עצובה וקודרת. מחר יהיה יום נישואיהם שלה ושל ג'ים, והיו לה רק 1.87$ לקנות בהם מתנה לג'ים. זה חודשים היתה חוסכת פרוטה לפרוטה, וזו התוצאה. עשרים דולר בשבוע אין בהם ברכה הרבה. ההוצאות היו גדולות מכפי שחישבה תחילה. כך דרכן תמיד. רק 1.87$ בשביל מתנה לג’ים. ג’ים שלה. הרבה שעות המחות בילתה בתיכנון תוכניות על משהו נחמד בשבילו. משהו משובח ונדיר ורב ערך - משהו הראוי ולו אך במעט להיות קנינו של ג'ים.

לפתע ניצבה בסערה מול המראה. עיניה האירו באור יקרות, אבל פניה קיפחו את סומקן בתוך עשרים שניות. היא מיהרה לסתור את שערה ושמטה אותו מלא ארכו.

והנה, שני נכסים היו לבני הזוג ג'יימס דילינגם יאנג שבהם התגאו שניהם גאוה עזה. האחד היה שעון הזהב של ג'ים שהיה רכוש אביו ואבי-אביו לפניו. השני היה שערה של דלה. אילו ישבה מלכת שבא בדירה שמעבר לארובת האיוורור, היתה דלה מפזרת באחד הימים את שערותיה מן החלון החוצה ליבשו רק כדי להפחית מערך העדיים והתשורות של הוד מלכותה. אילו היה המלך שלמה השוער, וכל אוצרותיו צבורים לו במרתף, כי אז היה ג'ים מוציא את שעונו מדי עברו שם, רק כדי לראותו מורט את שערות זקנו מרוב קנאה.

ובכן עכשיו גלש שערה היפה של דלה סביב לה והוא משתפך ובוהק כמו אשד מים חומים. הוא ירד עד למטה מברכה והיה לה כלבוש כמעט. ואחרי-כן שבה לעשותו חיש ובעצבנות. פעם חככה רגע בדעתה ועמדה דומם בעוד דמעה אחת או שתים ניתכות אל השטיח האדום והבלה.

לבוש לבשה את מקטרנה החום והישן; חבוש חבשה את מגבעתה החומה הישנה. בתנופת חצאית, ובעוד הניצוץ המזהיר בעיניה, חמקה-חלפה לה החוצה ובמדרגות ירדה אל הרחוב.

במקום שנעצרה אמר השלט: "גב' סופורניה. מוצרי-שער מכל המינים". במרוצה עלתה דלה קומה אחת במדרגות, ובעודה מתנשמת בכבדות שמה סדר במחשבותיה. הגברת, מגודלת, לבנה מדי, צוננת, כמעט לא ניכר היה בה שהיא "סופורניה".

"את מוכנה לקנות את שערותיי ?" שאלה דלה.

“אני קונה שערות", אמרה הגברת. "הסירי את כובעך ונראה מה טיבן".

מטה השתפך האשד החום.

“עשרים דולר", אמרה הגברת, וביד למודה הרימה את שפעת השער.

"תני לי אותם מהר", אמרה דלה.

הו, והשעתיים שלאחר מכן טפפו חלפו. היא נברה וחיטטה בחנויות למצוא את המתנה של ג'ים.

לבסוף מצאה אותה. אין ספק שמעיקרה לא נבראה אלא בשביל ג'ים לבדו. לא הייתה כדוגמתה אף באחת מן החנויות, ובכולן הפכה והפכה. הייתה זו שרשרת פלטינה לשעון, פשוטה וצנועה למראית-עין, מכריזה על ערכה כיאות בטיבה בלבד ולא בקישוטים מטעים. רואיה הייתה אפילו לשעון. כאשר אך ראתה אותה, מיד ידעה כי לג'ים עליה להיות. דומה הייתה לו. שקט וערך - לשניהם היה התיאור יאה. עשרים ואחד דולר לקחו ממנה במחירו, והיא מיהרה הביתה וברשותה 87 הסנטים. כאשר תהיה שרשרת זו על שעונו יוכל ג'ים לתהות בנימוס מה השעה בכל חברה שהיא. כל כמה שהיה השעון מהודר, לפעמים היה מביט בו בגניבה בגלל רצועת העור הישנה אשר שימשה לו תחליף לשרשרת.

כשהגיעה דלה הביתה פינה שכרונה מעט את מקומו למידת התבונה והזהירות. היא הוציאה את מלחצי התלתול שלה והדליקה את הגז וניגשה למלאכה לתיקון החורבן.

לא יצאו 40 דקות וראשה התכסה תלתלים זעירים וצפופים.

“אם ג'ים לא יהרוג אותי" אמרה לנפשה "לפני שיציץ בי פעם שניה, יגיד שאני נראית כמו נערת מקהלה מקוני איילנד. אבל מה יכולתי לעשות - הו! מה יכולתי לעשות בדולר אחד ושמונים ושבעה סנט ?"

השעה הייתה כבר שבע. היא התכוננה לשים את הבשר לארוחה על האש. ג'ים מעולם לא איחר.

דלה החזיקה את שרשרת השעון בידה הקפוצה וישבה על קצה השולחן סמוך לפתח בו היה נכנס תמיד.

אחר כך שמעה את קול צעדיו על המדרגות למטה בקומה הראשונה, ולרגע קל החווירה. רגילה הייתה לומר תפילות חרישיות וקטנות על הדברים הפשוטים ביותר שבחיי היומיום ועתה לחשה: "אנא, אלוהים, שיחשוב שאני עדיין יפה".

הדלת נפתחה וג'ים נכנס וסגר אותה. הוא נראה כחוש ורציני מאוד. מסכן שכמותו, רק בן עשרים ושתים היה - וכבר עול משפחה עליו! זקוק היה למעיל חדש, וכפפות לא היו לו.

ג'ים נעצר בפתח, אין-נוע. עיניו היו נעוצות בדלה, ומבע היה בהן שלא יכלה להבינו אל נכון. הוא הפיל עליה פחד. לא כעס היה זה, לא פתיעה, לא גנאי, לא חלחלה, אף לא אחד מן הרגשות שהכינה עצמה לקראתם. הוא פשוט לטש עיניו אליה ולא גרען ממנה ועל פניו אותו מבע מיוחד.

בצעדים כושלים זזה דלה מן השולחן ועטה עליו.

"ג'ים חביבי", קראה, "אל תביט בי ככה. אני גזזתי את שערותי ומכרתי אותן מפני שלא הייתי יכולה לעבור את יום נישואינו בלי לתת לך מתנה. הן תצמחנה שוב - אתה לא תכעס, נכון ? פשוט הייתי מוכרחה לעשות זאת. שערותי צומחות מהר-מהר. הבה נהיה מאושרים. אתה אינך יודע איזו מתנה נחמדה - איזו מתנה יפה יש לי בשבילך".

"את גזזת את שערותיך ?" שאל ג'ים ביגיעה רבה.

“גזזתי ומכרתי אותן", אמרה דלה, "אינך אוהב אותי באותה מידה, בין כה וכה ? גם בלי השערות הריני אני, לא כן? "

“את אומרת ששערך איננו ?" אמר, בסבר של טמטום כמעט.

"אינך צריך לחפש אותו", אמרה דלה, הוא נמכר ואיננו עוד. חייך כי למענך הלך ואיננו. אולי היו שערות ראשי ספורות", המשיכה רצינית פתאום, "אך לעולם לא יוכל איש למנות ולחשב את אהבתי אליך. אשים את הבשר על האש, ג'ים ?"

דומה היה כאילו נעור ג'ים חיש מדמדומי הזיותיו. הוא חיבק את דלה שלו.

ג'ים שלף חפיסה מכיס מעילו והטיל אותה על השולחן.

“אל תטעי בי דל," אמר. "אינני חושב שאיזה דבר כמו תספורת או תגלחת או חפיפת ראש יפחית במשהו את אהבתי לנערה שלי. אבל אם תפתחי את החפיסה הזאת אולי תראי מדוע בלבלת אותי קצת בהתחלה".

אצבעות לבנות וזריזות מרטו את החוט והנייר. ואחר כך נשמעה צווחת גיל נלהבת; ואחר כך, אבוי! מעבר נשיי מהיר אל דמעות וקינות היסטריות, שהצריך הפעלה מיידית של כל סגולות הניחומים של אדוני הדירה.

כי הנה היו שם המסרקות - מערכת המסרקות, צדעים וקודקוד, אשר זה ימים רבים הייתה דלה מתפעלת מהם באחד מחלונות הראווה בברודויי. מסרקות יפים, שריון צבים טהור, ושפותיהם עטורות אבני חן - בדיוק בגוון הראוי להינעץ בשער הנהדר שנעלם ואיננו. היו אלה מסרקים יקרים, זאת ידעה, וליבה פשוט כמה ונכסף אליהם בלי צל של תקווה שתזכה בהם. ועתה שלה היו, אבל המחלפות שהיו צריכות לפאר את הקישוטים המאווים לא היו עוד.

אך היא אימצה אותם אל ליבה, ולבסוף מצאה את ליבה לשאת את עיניה הכהות ולחייך ולומר: "שערותי ממהרות כל-כך לצמוח, ג'ים !"

ואחר כך קפצה כמו חתלתול שנכוה וקראה "הו, הו!"

ג’ים עדיין לא ראה את מתנתו היפה. בלהיטות הושיטה לו אותה על כף ידה הפתוחה. המתכת היקרה והעמומה התנוצצה כאילו נשתקפה בה רוחה המאירה והיוקדת.

“נכון שזה יופי, ג'ים ? בכל העיר התרוצצתי עד שמצאתי אותה. עכשיו תצטרך להסתכל מאה פעמים ביום מה השעה. תן לי את שעונך. אני רוצה לראות איך היא נראית עליו".

תחת שיציית לה, קרס ג'ים על הספה ושילבידיו מאחרי ערפו וחייך.

"דל", אמר, "הבה נניח למתנות החג שלנו ונשמור אותן לזמן מה. הן נאות כל-כך עד שלא כדאי להשתמש בהן בשעה זו. אני מכרתי את השעון כדי שיהיה לי כסף לקנות את המסרקות שלך. ועכשיו, מה דעתך שתשימי את הבשר על האש?"

וכאן סחתי לפניכם בלשון עילגים את סיפור המעשה דל העלילה בשני ילדים טיפשים בדירה שבגודל איוולתם הקריבו זה למען זה את אוצרות ביתם הגדולים ביותר. אבל בסוף דבר אל חכמי הימים האלה, ייאמר נא כי מכל נותני המתנות ומקבליהן, שכמותם הם החכמים ביותר.

דיון :

יש לעצור את הסיפור לפני סיכומו של המספר ולשאול האם לדעתם הגיבורים היו מאושרים או עצובים, האם הם היו טיפשים או חכמים ?

ניתן לומר שהם היו עצובים - כי המתנות לא יעזרו להם בעתיד הקרוב לפחות. שערה של דלה נמכר וכן שעונו של ג'ים - ייתכן אף שחשו טיפשים לאור העובדה העגומה - לו היו חכמים יותר אולי היו קונים מתנות צנועות שהיו מצריכות מהם פחות השקעה.

מצד שני הם בודאי שמחו מאוד כוון שגילו כל אחד שבן-זוגו הוא אדם שאכפת לו מרעהו ואפילו יקדיש לבן זוגו את היקר לו מכל ללא שיקולים אנוכיים ממש מתוך מסירות לזולת.

אנו יכולים להסיק כי למרות שמבחינה חומרית הם לא הרוויחו דבר הם בעצם קיבלו את הדבר היקר מכל - את ליבם של בן זוגם - את הכוונה הטובה ואת הקשר.

למדריך : כאן ניתן לסיים את הסיפור כפי שסיים או הנרי

וכאן סחתי לפניכם בלשון עילגים את סיפור המעשה דל העלילה בשני ילדים טפשים בדירה שבגודל איולתם הקריבו זה למען זה את אוצרות ביתם הגדולים ביותר. אבל בסוף דבר אל חכמי הימים האלה, ייאמר נא כי מכל נותני המתנות ומקבליהן, שכמותם הם החכמים ביותר.

סיכום - מובא לפניכם קטע משוכתב מתוך הקלטה שהשמיעה דסי רבינוביץ ז"ל , מבוגרות התנועה, שנפטרה ממחלה קשה.

לא פעם זה קשה

אבל לרוב מילה טובה

מיד עושה לי טוב

רק מילה טובה או שתים

לא יותר מזה

הקטע מבהיר עד כמה דברים קטנים יכולים לשמח, ותשומת ליבנו יכולה לגרום לשני אושר רב.

אין ספק כי דסי במצבה הקשה חשה עד כמה מילים טובות ומעודדות מסוגלות לרומם את מצב רוחו של האדם הזקוק להן אפילו אם אין בכוחם לרפאותו ממש.

(מתודת העיגולים מתחילת הפעולה מתחברת לנו שוב לכאן).

לסיום: ניתן לחלק צ'ופר את הקטע - עיגולים מאת דסי ז"ל.

נספח 2 - פענוח הקלטת

שלום מדברת דסי.

שלום לכל משפחת אורן המקסימה.

אני לא יודעת כמה זמן תהיה המזכירה מקסימום אני אדבר פעמיים.

קורם כל ענבל ומעין ונועם הייתם מאד מאד חמודים בבית חולים,עשיתם שמח,

לילדים ואני מאד,מאד שמחה שבאתם לבקר יחד עם אבא ואמא.

אני מקוה מאד,מאד שלא עשיתי לכם יותר מדי לחץככה ןלא ביקשתי מכם

דברים שאולי היו לכם קצת קשים,רק רציתי-חשבתי על זה אחר-כך,ואמרתי

את זה גם לאמא,

אבל רציתי להגיד את זה לכם,רציתי רק שתדעו שלפעמים אתם לא מרגישים

כמה טוב אתם עושים לאנשים,אבל האנשים האלה-בלב שלהם יש עיגול כזה

שקוראים לו "עיגול שמחה" והעיגול הזה לפעמים הוא קטן,קטן,קטן,קטן.

ולפעמים הוא גודל,גודל,גודל,גודל,גודל,גודל.והוא נהיה בגודל כמעט של

כל הגוף.

וכשהוא גודל וגודל והוא נהיה בגודל של כל הגוף אז הוא שולח גם עיגולים

קטנים לכל מיני מקומות בגוף.לכל מיני מקומות נסתרים שלפעמים גם קצת

כואבים.

ככל שיש יותר עיגולים קטנים בתוך הגוף-אז פחות מקומות כואבים וככה זה

עוזר ואיך העיגול הזה גדל?

העיגול הזה גדל כשאנשים מבחוץ שולחים לו כל מיני דברים:

מביאים לו פרח.

מביאים לו סוכרייה.

שרים לו שיר.

עושים לו הצגה.

מתייחסים אליו.

אז העיגול הזה גדל ושולח עיגולים קטנים לכולם-עיגולי שמחה.

ואנחנו צריכים לזכור את זה שלפעמים לנו יש עיגולי שמחה שהוא בגודל

נורמאלי אבל לאחד לידינו יש עיגול שמחה קצת קטן אנחנו רוצים לעזור לו

לגדול אז אנחנו עושים,יש לנו תפקיד,אנחנו מוצאים דרך איך לשמח אותו:או לשיר לו.

או לרקוד לו.

או להביא לו פרח.

או להגיד לו:"בוקר-טוב מה שלומך".

או אני לא יודעת מה.

או לצייר לו ציור,כל אחד חושב על דרך,ולפעמים זה מעצבן את ה.........

אבל זה מאד חשוב שנעשה,אבל הכי חשוב שאחרי שאנחנו עושים את זה אז לא

נעשה ונישאר בכזה:"הוו" "כך" "עשינו את זה" אלא-ממש נראה לו שעשינו

את זה בכייף כדי שהוא לא ירגיש רע שהוא קיבל את זה כזה בלי רצון,אז זה

מאד,מאד,מאד חשוב.

נספח –3 עיגולי שמחה:

לכל אדם יש עיגול כזה בלב שקוראים לו "עיגול השמחה"

והעיגול הזה לפעמים הוא קטן, קטן, קטן, קטן.

ולפעמים הוא גודל, גודל, גודל, גודל, גודל, גודל.

והוא נהיה בגודל כמעט של כל הגוף.

וכשהוא גודל וגודל והוא נהיה בגודל של כל הגוף - הוא שולח עיגולים קטנים לכל

מיני מקומות בגוף, מקומות נסתרים שלפעמים קצת כואבים.

ככל שיש יותר עיגולים קטנים בתוך הגוף - אז פחות מקומות כואבים

וככה זה עוזר.

ואיך העיגול הזה גודל ?

העיגול הזה גדל כשאנשים מבחוץ שולחים לו כל מיני דברים:

מביאים לו פרח.

מביאים לו סוכרייה.

שרים לו שיר.

עושים לו הצגה.

מתייחסים אליו.

אז העיגול הזה גדל ושולח עיגולים קטנים לכולם - עיגולי שמחה.

ואנחנו צריכים לזכור את זה שלפעמים לנו יש עיגול שמחה שהוא בגודל

נורמלי אבל לאחד לידינו יש עיגול שמחה קצת קטן ואנחנו רוצים לעזור לו

לגדול, אז אנחנו מוצאים דרך איך לשמח אותו:

לשיר לו.

לרקוד לו.

להביא לו פרח.

להגיד לו: "בוקר טוב, מה שלומך ?".

לצייר לו ציור.

או אני לא יודעת מה.

כל אחד חושב על דרך, ולפעמים זה אפילו מעצבן...

אבל זה מאוד חשוב שנעשה.

אבל הכי חשוב שאחרי שאנחנו עושים - לא נישאר בכזה:

"הוו !!!"

"כך !!!"

"עשינו את זה !!!"

אלא - ממש נראה לו שעשינו את זה בכיף כדי שהוא לא ירגיש ויקבל את זה בלי רצון.

שתזכו תמיד לעשות הרבה עיגולי שמחה ושתזכו שגם העיגול שלכם יגדל בזכות עיגול השמחה של האחרים ואז החיוך שלכם יגדל, ושל כולם...

ויהיה רק טוב בעולם.

אנא אלי, אנא אלי

עשה אותי כלי לשליחותך

במקום שבו מקננת שנאה

תן לי לזרוע אהבה.

במקום שבו עלבון - סליחה.

במקום שבו חושך - אור.

במקום שבו עצב - שמחה.

אדון העולם.

בסופו של דבר אל ישאל האדם מה פשר חייו - אלא יכיר בכך שהוא-הוא הנשאל. הווה אומר: החיים הם השואלים כל אדם ואדם; ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא על-ידי מתן דין-וחשבון על חייו. אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות

ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות