פעולה מס' 4
החריג בחברה - משחק המתנות
(פעולת שבת אפשר גם יום שלישי)
מבוא :
לעורר מודעות לחיי החריג ובעיקר לבעיית החריג שנובעת מהעובדה שהחברה מעדיפה תמיד מראה אסתטי מושלם (סטיגמת "בלונדי עם עיניים כחולות" ) ולחריגים, העיוורים והחרשים לעיתים מראה שונה, המעורר לעיתים דחייה ממבט ראשון - וגורם לאנשים לא להתייחס יפה אל הנכה או החריג בגלל מראהו מבלי בכלל לחדור מעט לאישיותו - הרגישה שנמצאת מתחת למוגבלות.
מה להכין :
· 2 קוביות משחק ממוספרות מ 1-6
· בקבוק
· מעטפות ובתוכן מכתבים מילד נכה לילדה בריאה
· קטע הסיפור בין הנכה לילדה - למדריך
· מסטיקים עטופים בניירות מתנה בתוך קופסאות בגדלים שונים הקפד שלא יהיה יחס בין מס' המסטיקים בכל מתנה לבין גודלה (כדי להטעות בהמשך שים אבנים בתוך המתנות במקום מסטיקים) כלומר - מתנה שנראית מבחוץ קטנה ועלובה תכיל מס' גדול של מסטיקים ואילו זו תשהיה ארוזה בקופסה גדולה ונוצצת תכיל מסטיק אחד או אפילו חצי עם ביס ! המתנות חיבות להיות ארוזות וסגורות !!!
מהלך הפעולה
שלב א' : משחק הבקבוק - הושב את חניכיך במעגל מסביב לבקבוק כל חניך בתורו מקבל את 2 הקוביות ומטיל אותן יחד אם יצא לו :
6/6 - הוא ראשי לבחור איזו מתנה שהוא רוצה מבין המתנות המונחות לפניו
שים לב - ההנחה היא שיבחרו קודם כל במתנות הגדולות או המושקעות מבחוץ.
1/1 - הוא חייב להחזיר מתנה (או שאם אין לו הוא חייב לקופה מתנה ברגע שיקבל)
שים לב - ההנחה שהחניכים יוותרו על המתנות הפחות יפות מבחוץ
סכום כולל של 5 - הוא מקבל מהמדריך מעטפה עם מכתב שהמדריך קורא לקבוצה (ממולץ להקליט
עם קול של בן ובת על טייפ את המכתבים לצלם לכל חניך את המכתבים וביחד להאזין תוך
כדי קריאה) מעטפה מזכה בתור נוסף.
למדריך תוכן המכתבים לקוח מספרה של גלילה רון פדר. ובו חלופת מכתבים בין ילד נכה (הסובל משיתוק מוחין) לבין ילדה בריאה. הילד הנכה מתאר את בעיתו - ובכך חושף את עולמו של הנכה, במהלך המכתבים מתגלה שהוא גם מפחד להפגש עם ילדה בריאה שמא היא תרתע ממראהו השונה - ולכן הוא דוחה את הפגישה איתה ורוצה קודם כל לחשוף בפניה את פנימיותו (ניתן לחלק את השבט לקבוצות ולערוך את המשחק לא בין הילדים כבודדים אלא כקבוצה. פה ניתן להפעיל שיקול דעת קבוצתי בבחירת המתנות)
הדיון בסוף הפעולה - בסוף הפעולה מבקשים לפתוח את המתנות (לא לפני שבוחנים איזו קבוצה או איזה ילד נראה שהרוויח ב"גדול" ומי הפסיד, אח"כ אפשר לפתוח ולהתווכח שגודל העטיפה אינו משקף את מה שנמצא בתוכה ודווקא חבילה גדולה נמצאת ריקה ממסטיקים ומלאה באבנים ודברים אחרים וחבילה קטנה מלאה במסטיקים טעימים.
אז ישאל המדריך מה משותף בין המכתבים שנקראו בפעולה לבין המסר של משחק המתנות.
המסר הוא - אל תסתכל רק בקנקן אלא בתוכו. הילד הנכה בסיפור פוחד שהילדה תראה אותו כי הוא מפחד מהשיפוט הרגיל של האנשים על פי המראה של האדם והוא יודע שבתחום הזה הוא פחות מילד רגיל - רועד בידים, אינו הולך, נראה שונה - אבל בקשר המכתבים מתברר שהוא ילד מקסים ורגיש, חושב, אוהב, נעלב ושמח כמו כל ילד אחר. זוהי בעייתם של נכים רבים גם עיוורים נתקלים בבעיה כאשר אנשים אינם עוזרים לאדם עיור בתחנת אוטובוס, עוורים רבים מספרים שהם בתחנת אוטובוס חשים שאנשים עומדים לידם אך כאשר הם שואלים איזה אוטובוס הגיע לתחנה אנשים לא עונים וחושבים שהעוור לא מבחין בזאת.
לסיכום :
קרא את הפגישה בין הנכה והילדה ובו הילדה מגלה שהמראה אינו הכל ולא יוכל לכסות את פנימיותו של הנכה.
מכתב א'
שלום לך נועה. שמחתי מאוד לקבל את מכתבך וקראתי אותו שלוש פעמים, כדי לדעת מה לענות לך. את בטח מתפלאת שאני מדפיס לך את המכתב הזה במכונת כתיבה, כי הרי המכתב שלך לא היה מודפס. הסיבה היא פשוטה. קשה לי להחזיק עט ביד בגלל בעיות של רעידות בידים. להדפיס במכונת כתיבה יותר קל, למרות שכמו שאת רואה יש הרבה שגיאות. אבל, לא נורא. אם יוצאת לי מילה קצת משובשת, אני מתקן.
שלא תחשבי שאני לא מסוגל לכתוב בעט. אם עוזרים לי ומחזיקים לי את היד, זה הולך. הפעם לא רציתי עזרה. לדעתי מכתב צריך להיות אישי ולא טוב שמישהו אחר יתערב בו. אז ביקשתי מאבא שלי שיושיב אותי ליד המכונה, והנה אני כותב לך.
שמי דודי ואני בן אחת עשרה, כמוך. גם אני גר בירושלים אך לומד בבית ספר מיוחד, כי בבית ספר רגיל אין לי סיכוי להשתלב. בבוקר, בשבע וחצי, מסיעה אותי אמא במכונית לבית הספר, ובשעה ארבע באה לקחת אותי. באיזו שעה אתם מסימים את הלימודים ?
בבית ספר אנחנו גם אוכלים וגם לומדים. ישנה ספריה ובה הרבה ספרים, וכל מי שרוצה לקרוא, יכול לקרוא בהפסקות. לפעמים מארגנים מסיבות, וזה הכי כיף. מביאים לנו אומנים והם מבדרים אותנו ועושים לנו מצב רוח טוב. מכל התלמידים אני החבר הכי טוב של מוטי, אבל עכשיו מוטי לא נמצא בבית הספר אלא בבית חולים. עשו לו ניתוח בתקווה שאחריו יוכל ללכת. אבנר, שגם הוא חבר שלנו, חושש כל הזמן שמוטי יחזור ויצליח ללכת. לדעתי זו גישה לא יפה. אני מנסה לאחל לו הצלחה, למרות שאם פעם תראי אותי, יתברר לך שגם אני לא יכול ללכת. אני יושב על כסא גלגלים, ואם אני רוצה לעבור ממקום למקום, מישהו צריך להסיע אותי. בבית הספר עושות את זה המורות והמטפלות. בבית זה התפקיד של אבא ואמא ושל האחים הקטנים שלי. יש לי שלושה אחים ויחד איתי אנחנו ארבעה בנים. אחד בין עשר ושמו אליק, אחד בין שמונה ושמו רן והכי קטן בן ארבע ושמו רועי, והוא הכי מעצבן בבית. כל היום מדבר, כאילו שיש לו תקליט בפה ואי אפשר לעצור אותו.
את כתבת לי על הילד המפגר של השכנים שלכם, וחשוב לי שתדעי שאני לא מפגר. כשנולדתי היתה בעיה קטנה בלידה. לפעמים בעיות קטנות יוצרות בעיות גדולות. היו כמה שניות שלא קיבלתי חמצן. במקרים כאלה נולדים עם משהו שקוראים לו שיתוק מוחין. בגלל זה עד היום אני לא יכול ללכת, ויש לי בעיות בשרירים. לא רק בשרירים של הרגלים, אלא גם בשרירים של הידיים. . .
מכתב ב'
. . . אם הזכרתי סרטים, אז אני יכול לספר לך שאני אוהב מאד לראות סרטים בטלויזיה. לקולנוע לא לוקחים אותי. לעומת זאת, את אחי אליק כן לוקחים, וכשהוא חוזר מסרט אני שואל אותו על מה היה הסרט והוא מספר לי. אליק ילד לענין. לא רב אתי ולא מתעצבן. כשאנחנו נשארים לבד בבית, אין בעיות. להיפך, אליק מטפל בי יותר יפה מאמא ואבא. גם שבאים אליו חברים הוא לא משתנה.
“אתה רוצה להיות איתנו בחדר ?" הוא שואל תמיד.
“כן" אני עונה.
החברים הטובים שלו כבר התרגלו אלי והם לא נועצים בי מבטים מרגיזים. רק שבא מישהו חדש הביתה, מתחילות צרות. נגיד שזה איש מבוגר. הוא נכנס לדירה ופתאום מבחין בי. נעצר, נועץ עיניים נדהמות ומיד מביט הצידה, כאילו אסור להסתכל לכיוון שלי. אחר כך מתחילות הפזילות. הוא יושב ומדבר עם אמא וכל הזמן פוזל אלי. זאת הרגשה לא נעימה. אם הוא רוצה להביט, שיביט. אבל למה לפזול ? וישנם אנשים שאומרים לאמא : "אוי ואבוי, כמה נורא ! " ואחרים לא אומרים כלום, אבל כשהם יוצאים לחדר מדרגות הם אומרים משהו כמו : "איזה גורל איום !" איך אני יודע מה הם אומרים בחדר מדרגות ? אליק מספר לי. הוא תמיד הולך להקשיב כדי שאדע.
מכתב ג'
. . . אמא שלי לא עובדת בכלל, בגללי. כשאני חוזר מבית הספר היא צריכה לטפל בי. קשה מאד לטפל בי. אינני מסוגל להתלבש לבד וגם לא להתרחץ. בערב צריך להרים אותי מכסא הגלגלים ולשים אותי באמבטיה וזה מאד כבד. לפעמים, מרוב יאוש, היא פורצת בבכי, לא בנוכחותי כמובן, כי הרי לא רוצים לצער אותי. אבל אני שומע את קולה מעבר לקיר. גם היא אומרת כל מיני דברים על הגורל האיום, ולא פעם שאלה את אבא : "למה זה מגיע לנו ?" ברגעים כאלה אני בוכה. יש לי לב טוב כמו לאליק אחי, והייתי רוצה לגרום שמחה להורים שלי, והנה, במקום לגרום להם שמחה, אני מביא רק עצב וצרות.
פעם אחת נשארתי עם אמא לבד. היא ניקתה את הבית ופתאום נפלה הצנצנת הכי יפה שיש לנו על הרצפה והתנפצה. אמא היתה עצבנית עוד קודם, וכשנפלה הצנצנת, נכנסה להיסטריה והתחילה לבכות.
“אל תבכי," ביקשתי אותה.
“עכשיו כל הרצפה מלאה זכוכיות," אמרה.
“אני אעזור לך לנקות," רציתי לנחם אותה.
היא הרימה את עיניה ונעצה בי מבט מיואש.
“אתה ?" אמרה במרירות, "אתה ?..." והפנתה אלי את הגב ופרצה אל חדר השינה ונישכבה על המיטה, ואני שמעתי רק את האנחות שלה.
נורא נעלבתי. באמת רציתי לעזור, ועד היום אני חושב שלא היה יפה מצידה להגיד לי ככה : "אתה ?" ולחזור עוד פעם באותו טון ולהגיד : "אתה ?" נכון, אני יודע שאני לא יכול לעזור. אני יודע שאם אליק היה בבית הוא היה אוסף את כל השברים תוך חמש שניות. אבל למה היתה צריכה להגיד את המילה הזאת פעמים ? כאילו רצתה להוסיף משהו כמו : "מימך לא תצמח שום תועלת. אתה סתם עול על כולם !"
עכשיו את בטח מבינה למה לא רציתי שיעזרו לי לכתוב את המכתב הזה. הרי אם אמא היתה יושבת לידי ומחזיקה לי את היד, לא הייתי מסוגל לכתוב עליה דברים כאלה. ואני חושב שמכתבים צריכים להיות כנים ואמיתיים, אחרת מה הטעם בהם ?
מכתב ד' - מכתב תשובה של נועה
בקשר למכתב שלך. הצטערתי לשמוע שאתה יושב על כסא גלגלים ולא הצלחתי להבין למה אנשים אחרים צריכים להסיע אותך ולמה אתה לא מסיע את עצמך. לפעמים אני רואה בעיר כל מיני נכים שמסעים את עצמם. הם לוחצים על כפתור בכסא הגלגלים שלהם והוא נוסע, וזה נראה לי פטנט מצויין. אי אפשר לארגן גם לך כסא כזה ? זה עולה הרבה כסף, או מה ?
... כתבת לי על מוטי, חבר שלך שהלך לניתוח. גם רונית כתבה לענבל את הקטע הזה, אבל היא לא סיפרה על אבנר שחושש שמוטי יצליח ללכת, להיפך, היא כתבה שכולם מתפללים שהניתוח יצליח. אז מה האמת פה ?
אחרי שסימתי לקרוא את המכתב שלך בפעם השלישית, ניגשתי לאמא שלי ושאלתי אותה מה זה שיתוק מוחין. היא הרימה את עיניה מעל העיתון והביטה בי, כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. התישבתי מולה כדי לא לאפשר לה להתחמק. ישנן הרבה שאלות שאמא שלי לא אוהבת להשיב עליהן.
“למה את שואלת ?" היא הזיזה קצת את העיתון.
“סתם," לא רציתי להגיד לה את האמת.
“עיזבי את זה," אמרה.
“למה ?" שאלתי.
“זה לא בשביל ילדים," אמרה אמא.
פרצתי בצחוק
“מה זאת אומרת, זה לא בשביל ילדים ?" התרגזתי.
“זאת צרה צרורה ואת לא צריכה להתעסק בצרות צרורות," אמרה אמא, "בגילך צריכים לחשוב על דברים שמחים, לא על צרות."
היתה לי הרגשה שהיא זוממת לחזור לעיתון ולכן, בכעס רב, משכתי אותו ממנה והלאה.
“איך את יכולה להגיד שזה לא בשביל ילדים ?" שאלתי, "אם אני שמעתי על זה מילד ?"
“מאיזה ילד ?"
“מילד שיש לו שיתוק מוחין, " סיפרתי.
היא כיווצה את עפעפיה.
“איפה פגשת אותו ?" שאלה.
“לא פגשתי."
“אז איך שמעת ממנו ?"
“אנחנו מתכתבים," השבתי, ומיד סיפרתי לה על המבצע שאירגנה המורה עליזה ועל המכתב שכתבתי לך ועל התשובה שקיבלתי.
אמא שינתה כיוון בבת אחת. אני רוצה שתדע עליה משהו. היא לא אשה רעה, היא אישה מאוד טובה, וכל ההתחמקויות האלה מהתשובות לשאלות שאני מציגה לה, באות רק מתוך רצון להגן עלי. לדעתה ילדים צריכים לחיות בעולם של אגדות. רק למבוגרים מותר להבין צרות ובעיות. בכל אופן, מה שרציתי לספר לך זה שאחרי שאמא שמעה עליך ועל המכתב שקיבלתי ממך, היא חיבקה אותי ומילמלה כמה פעמים : "כל הכבוד, נועה, כל הכבוד !!!" ואחרי שסימה לשבח אותי על כך שיש לי אומץ להתכתב עם ילד כמוך, הציעה שנזמין אותך לבקר אצלנו. מה דעתך ? אתה חושב שהוריך ירשו ? אתה חושב שאפשר יהיה לארגן את הביקור ? מצדי, תוכל להביא איתך את אחיך אליק. זה יהיה דווקא נחמד. מה אתה אומר ?
מכתב ה' - מכתב תגובה
... נורא יפה מצידך שאת מזמינה אותי לבקר אצלכם בבית. לצערי אני חייב לדחות את ההזמנה. בשלב זה לדעתי עלינו רק להתכתב. במכתבים אנשים מביעים את הרגשות שלהם ואת המחשבות שלהם. המכתבים מראים את הלב ואת הנשמה של הכותבים. ישנם הרבה בני אדם שחושבים שמי שכותב יפה גם נראה יפה, ומי שכותב בשגיאות ובגסות, גם נראה גס. זה לא בדיוק נכון. פגשתי בחיי הרבה אנשים שהיה להם לב זהב והמראה שלהם בכלל לא עשה רושם טוב. את מבינה את הכוונה שלי ? אני פשוט לא רוצה לגרום לך אכזבה. את תצפי לראות מישהו כמו תום, שתיארת לי במכתב הראשון, ושתפגשי אותי תיבהלי. אז בואי נחליט שבנתיים רק מתכתבים, ובעוד כמה זמן נראה מה יהיה.
אני יכול לתאר לעצמי את התגובה שלך. את בטח מתרגזת עלי עכשיו ואומרת לעצמך : אני לא אבהל. כבר ראיתצי בחיים שלי הרבה ילדים בכסאות גלגלים. אז אם את אומרת לעצמך את הדברים האלה, אני יכול בביטחוןלקבוע שאת טועה. אחי אליק הביא הביתה, לא פעם, חבר שהיה בטוח שלא יבהל ויוכל לשחק איתי, היית צריכה לראות את עינייו שראה אותי בפעם הראשונה. אני לא סתם יושב בכסא גלגלים, נועה, גם הידיים שלי לא כל כך בסדר. בגלל זה, בנתיים לא סידרו לי כסא שאותו אוכל להניע בעצמי בעזרת לחיצת כפתור. ניסיתי פעם כסא כזה ולא השטלתי עליו. במקום לנסוע לעבר הפתח של החדר ניתקלתי בקירות. בכל אופן אני מתאמן בנסיעות כאלה ואולי בעוד שנה יקנו לי כסא גלגלים ממונע. הבעיה אינה בעיה של כסף. להורים שלי יש מספיק כסף, ואם היה לי סיכוי שניתוח כלשהו יעזור לי, אני מבטיח לך שלא היו מקמצנים, ושולחים אותי אפילו לחוץ לארץ. הבעיה שלי אחרת, אין שום תרופה למצב שבו אני נמצא.
מכתב ו' - מכתב שאולי כדאי לקרוא ואולי לוותר
עכשיו בקשר לשאלה שלך. שאלת למה רונית מאחלת למוטי שהניתוח שלו יצליח. חוכמה גדולה !! רונית הרי מסוגלת ללכת בעצמה, אז מה אכפת לה שגם מוטי ילך ? ילדים שמצבם גרוע מאוד לא רוצים להישאר יחידים. זה הענין. כמו שאומרים : צרת רבים חצי נחמה, והמשפט הזה מאוד נכון אצלנו, כי איזו נחמה אחרת יכולה להיות לנו, חוץ מהחברים שנמצאים במצב דומה לשלנו ? ואז, אם אחד פתאום מתחיל ללכת ואתה יודע שלך אין סיכוי, עמוק בתוך הלב אתה לא מסוגל לשמוח בשמחתו.
אני לא רוצה לרכל על רונית, אבל אם כבר שאלת למה היא לומדת בבית ספר שלנו, אענה לך. גם לרונית יש שיתוק מוחין למרות שהיא מסוגלת ללכת. הבעיה שלה פחות חמורה מהבעיה שלי, ובכל זאת, אם תראי אותה, תבחיני מיד שהיא איננה ילדה רגילה. זה כל מה שאני יכול לספר לך עליה.
גם את המכתב השני שלך קראתי שלוש פעמים ואני מתכוון לקרוא אותו שוב. את באמת ילדה מצחיקה. כותבת לי שהחוג להתעמלות משעמם. עלה פעם בדעתך שזה אושר גדול להיות מסוגל לקפוץ ולהתעמל על מכשירים ? בפעם הבאה שאת הולכת לחוג ומשתעממת, תחשבי עלי. מסכימה ?
סוף דבר
ביום חמישי, 18.6.87 , ניפגשו נועה ודודי.
לפני הפגישה היתה לנועה שיחה ארוכה עם אימה. האם הכינה את ביתה לקראת אכזבות, כי היתה בטוחה שנועה תהיה מאוד מזועזעת כשתעמוד פנים מול פנים עם דודי. גם אימו של דודי הכינה אותו לקראת אכזבות, אך אלה היו אכזבות מסוג אחר. היא חששה שדודי יתפעל מנועה יותר מדי. היא חששה שדודי יטפח אשליות. היא חששה מפני האפשרות שזאת תהיה פגישה חד פעמית. ילדים, כך אמרה לדודי, לא תמיד מתמידים : נועה עלולה למצוא לעצמה עיסוקים אחרים ולא לבוא עוד לבקר אותך.
דודי ביקש שירחצו אותו לקראת הפגישה והתעקש שיחפפו את ראשו, למרות שערב קודם חפף לו אביו את הראש. הוא רצה ללבוש את את הבגדים הכי יפים שיש לו בארון. הוא היה כל כך נרגש וניסער שבקושי הצליח לבטא את רצונו. המשפטים שאמר יצאו מגומגמים וצרודים, ואימו העירה לו שאם לא יירגע, נועה לא תבין מילה אחת ממה שיאמר לה.
גם נועה לבשה בגדים חגיגיים. היא הסתרקה מול הראי יותר מכרגיל. את הספר שקנתה לדודי עטפה בנייר עטיפה מיוחד אותו שמרה רק לחברות הכי טובות שלה. היא היתה ילדה יפה, וביום חמישי בשעה שלוש אחרי הצהריים ניראתה יפה מתמיד. בשעה שלוש ורבע היה כבר דודי מוכן, ואחיו אליק נעמד בתצפית ליד החלון, כדי לבשר את בואה של נועה. נועה הגיעה בארבע בדיוק. אף פעם לא הרגישה מה שהרגישה עכשיו. מין רעד מוזר בגב וברגליים. מין פיק ברכיים. מין פחד. אבל היא נשכה את שפתיה ואמרה לעצמה : אני לא אתאכזב !! אני לא אתאכזב !! אני אראה לכולם שאינני ילדה קטנה ... אני לא אתאכזב.
“היא באה !!" לחש אליק לדודי.
“אתה בטוח ?"
"היא לובשת חולצה לבנה ומכנסיים קצרים לבנים," אמר אליק.
“היא יפה ?" שאל דודי.
“אני חושב שכן," אמר אליק.
דודי נשם נשימה עמוקה. באותו רגע ממש שנא את גורלו. כל כך רצה להיזדקף וליישר את צווארו, ולא היה מסוגל. כל כך רצה לשלוט בשריריו, ולא הצליח. הנה, בעוד רגע, ייפגש עם הילדה, שבמשך חודשים רבים היתה נקודת האור בחייו. איך ישמח אותה ? איך יגרום לה לצחוק ? איך יהפוך את הביקור הזה שלה אצלו לבלתי נישכח ?
אמא של דודי פתחה לנועה את הדלת והובילה אותה אל חדרו. דודי שמע את קולותיהן והרגיש שהפחד גורם לו להתחיל להזיע.
“תסובב אותי מהר !!" ביקש מאליק.
“לסובב אותך ?"
“מהר !!" התחנן דודי.
אליק סובב את עגלת הנכים. נועה נשמה עמוק וניכנסה לחדר. היא ראתה כסא גלגלים ועליו יושב ילד שגבו מופנה אליה. היא ראתה צוואר שמוט הצידה וראש נוטה לכיוון הכתף. לפני שניות עדיין פחדה כל כך ופתאום חלף הפחד. עכשיו, כשעמדה בתוך חדרו וראתה את עורפו, ידעה פתאום שכל האזהרות וכל ההכנות היו מיותרות. זה לא יכול להיות כל כך נורא, אמרה לעצמה ובקול הוסיפה :
“שלום, דודי."
אליק לא זז. גם דודי לא זז. לכן הקיפה נועה את הכסא והתייצבה מול דודי. היו לו שערות שחורות גזוזות. היו לו כמה תלתלים שגלשו אל מצחו. היו לו עיניים כחולות גדולות שהביטו בה במבט מוזר. הוא היה יכול להיות ילד מאוד יפה, חשבה נועה, והעבירה את מבטה אל אליק שדמה לדודי מאוד, ולכן לא היה קשה לנחש איך דודי היה נראה לו היה ילד רגיל.
דודי ניסה להגיד שלום, אבל המילים יצאו שבורות מגרונו.
“הוא תיכף ירגע וידבר איתך," אמרה אימו, "כשהוא מתרגש, הוא לא מסוגל לדבר."
נועה נטלה כסא והתישבה מול דודי והביטה בו וחיפשה מה לומר. אליק הביא לימונדה קרה וכיבד את נועה. אחר כך יצא אליק מהחדר. גם אימו של דודי יצאה. נותרו רק שני הילדים שהכירו זה את זו כל כך טוב באמצעות המכתבים.
“אתה זוכר שהחלטנו לצחוק ביחד ?" זה היה המשפט הראשון שאמרה נועה אחרי שנשארו לבדם.
“אנ יזוכר," קולו של דודי עדיין רעד.
“אז בוא אספר לך בדיחה," אמרה נועה, "רוצה לשמוע ?"
“תספרי," אמר דודי.
“זאת בדיחה עלינו," אמרה נועה, "עלי ועליך. רוצה לשמוע ?"
“תספרי," אמר דודי.
“היה היתה ילדה שקראו לה נועה," פתחה נועה, "והיא התכתבה עם ילד נכה בשם דודי. כל הימים רצתה נועה להכיר את דודי, ודודי לא הסכים, כי פחד שנועה תבהל ממנו. כל הימים סיפר דודי לנועה שהוא נראה איום ונורא, כי רצה להפחיד אותה. נועה לא פחדה. בסתר ליבה היא כן פחדה, אבל כלפי חוץ העמידה פנים שהיא לא מפחדת. ואז, ביום בהיר אחד השתכנע דודי והזמין אותה. הפחד של נועה, שכל הזמן היה קבור באיזשהי פינה, עלה פתאום ועלה ועלה ועלה, והיא חזרה וקראה את כל המכתבים של דודי והיא התחילה לדמיין אותו כאילו הוא מפלצת. בעצם היא דימיינה לעצמה את דודי כמו שדודי רצה לאלץ אותה לדמיין. וזה היה כל כך מפחיד, עד שנועה חשבה אפילו לבטל את הביקור. ואז..." נועה השתתקה וכיווצה את עפעפיה ובחנה את דודי.
“ואז ?" שאל דודי.
“ואז היא באה אליו," המשיכה נועה ושוב עצרה.
"ואז ?" דודי שאל שוב.
"ואז התברר לה שהכל היה שקר אחד גדול !!!" קולה נעשה רם מאוד, "נכון שכל מה שסיפר לה דודי על כסא גלגלים היה אמת, אבל כל השאר ..." והיא שוב הפסיקה לרגע, "זאת היתה בדיחה דודי," אמרה, "למה אתה לא צוחק ?"
דודי הביט בה ונועה הביטה בו ופתאום פרצו שניהם בצחוק.
עוד נקודה למחשבה - לך המדריך - כדאי לקרוא את זה לפני יציאה להתנדבות עם נכים.
באותו ערב, אחרי שחזרה הביתה, אמרה נועה לאימה :
"אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל יש לי הרגשה שאיכשהו דודי נותן לי יותר ממה שאני נותנת לו. הוא נותן לי משהו...הוא גורם לי להרגיש משהו שאף אחד אחר לא מצליח לגרום לי. וכשאני משמחת אותו אני לא מרגישה כאילו עשיתי טובה למישהו. אני מרגישה כאילו שימחתי את עצמי פי כמה..."
אמא של נועה חייכה.
"אולי הוא נותן לך להרגיש שאת שווה ?" שאלה.
"בדיוק !!" קראה נועה, "הוא נותן לי להרגיש שאני שווה יותר".
"ומה את נותנת לו ?"
"אני מקווה שאני משמחת אותו," אמרה נועה.
"לשמח אותו זה לא מספיק," אמרה אמה.
נועה הביטה בה בפליאה.
"אם את באמת רוצה לבסס את החברות הזאת ביניכם," נאנחה, "את חייבת לתת לו להבין מה הוא נותן לך. אם דודי יחשוב שהביקורים שלך אצלו הם הקרבה בשבילך, הוא יפסיק אותם בהזדמנות הראשונה."
"אבל הם לא הקרבה !!!" אמרה נועה.
"תסבירי לו את זה," השיבה האם.
נועה ודודי נפגשו בשמונה עשר ביוני. הם המשיכו להיפגש במשך כל חופשת הקיץ. שנת הלימודים התחילה והם עדיין נפגשים וכולנו מאחלים להם שיחזיקו מעמד ולא יאכזבו זה את זו.