החופש רק מתחיל וכבר מבול ההתראות וההתרעות מהסכנה שיש בילדנו-הם הולכים לחופים, הם כל הזמן במחשב, בואו נלמד אתכם ההורים איך תשמרו עליהם. לבד זה לא ילך הסכנות גדולות ועוד ועוד.
רק דבר אחד לא הבנתי ממבול ההסטריה - הם לא למדו השנה משהו? לא היו בבית ספר שאמור להקנות להם ערכים? איפה אנחנו ההורים היינו כל השנה? מדוע כל חופש אנחנו מופתעים מחדש. נראה כאילו ציפינו לאור התהליך החינוכי שעשינו לתוצאות אחרות שלא הגיעו.
בואו נזכר בעיקרון חשוב שחינוך וגבולות לא יכולים להבנות רק בחופש. כמו שכשיש שריפה עוסקים בכיבויה ורק אח"כ בונים תוכנית עבודה, כך גם החופש הוא השריפה ולא הזמן לבניית תוכנית חינוכית..
את החינוך בונים לאורך זמן! אם תלמידים דתיים מבלים בדוגית או באיי נאפה או בכל מקום אחר שאסור מבחינה הלכתית צריך לשאול את עצמנו איפה היינו כל השנה? האם החינוך שנתנו להם היה מתאים? האם הסגירות שלנו כלפי התרבות הכללית והמחשבה שלנו שכל מה שצריך זה לדבר על ערכים ועל הנשמה האלקית היא באמת הדרך?
בואו נשאל את עצמנו ביושר מה המשמעות הרוחנית של דברי הבחור בכתבה של נטעאל בנדל שהוא הולך להנות לפני הישיבה? יכול להיות שזה המסר שהוא מקבל ממחנכיו-שהתורה והחיים סותרים? יכול להיות שבחרנו בדרך חינוכית לא תואמת? יכול להיות ששכחנו לשאול את התלמידים שלנו אם המסרים שלנו מדברים אליהם?
נראה לי שמרוב דיונים על חברה מעורבת, על מוזיקה ועל תרבות שכחנו שהשיח לא אמור להתקיים רק ביננו כמבוגרים אלא גם ובעיקר עם הנוער ועם ילדנו! גם אם נגיע להסכמה מלאה שחברה מעורבת זה לא טוב, והמוזיקה היום היא מוזיקה של גויים זה לא יועיל אם לא נשכיל לשוחח ולשכנע את תלמידנו וילדנו שכך הדבר. ולא, אל תגידו לי שהמשימה שלנו היא לא להקששיב לו אלא ללמד אותו כי את זה ניסיתם כבר השנה ושנה שעברה ובזו שלפניה ולא הצלחתם!
אז הפסיקו בבקשה עם יללות השבר על המשבר הרוחני והתחילו לבנות תוכנית לשנה הבאה (כי כמו שכבר טענתי לא מתעסקים בחינוך כשאירוע קורה, כשהוא קורה מכבים את האש, אחר כך מסיקים מסקנות). בנו תוכנית שלא דנה במה אסור אלא בונה את המותר. בנו תוכנית שנותנת אמון בנוער ולא רק עסוקה במה הוא ילמד מזה שאני ארשה לו דברים מסויימים (מה אם לא תרשה הוא לא יעשה? תראה מה קורה בחופש...).
החופש הוא לא זמן לחינוך אלא מראה למה שחינכנו במשך השנה! אם המראה במראה לא מוצא חן בעיננו אז צריך לשנות את החינוך כדי שהמראה ישתנה בשנה הבאה. בואו נקדיש זמן לבניית השינוי ולא לבכי על המצב. אם משהו בחופש הזה לא מוצא חן בעיננו נכבה אותו כמו שריפה ולשנה הבאה נבנה תוכנית שהריפה לא תפרוץ.
בעזרת ה' בחופש הבא נזכה לראות במראה מראות שיותר ישמחו אותנו (שאלה למחשבה: יש לנו מושג מה המראה הזה?) ואז נעסוק בחשיבה איך ממשיכים ומטפסים.