פעולה מס' 2

אל תגיד: "לי זה לא יקרה"!

מבוא:

בד"כ כשמדברים על תופעה של התמכרות, חושבים מיד על סמים, אלכוהול סגריות וכו'. ב"ה אלו תופעות שהחניכים פחות מכירים. הגדרת המילה התמכרות היא: דבר "שאי אפשר בלעדיו". אנשים מתמכרים לדברים כי זה פתרון קל ונוח לברוח. לברוח מבעיות, ממצוקות, מסתם טרדות היומיום או ממחשבות.

בפעולה זו אנו רוצים לדון עם החניכים האם גם אנחנו מתמכרים כדי לברוח? האם התמכרות היא רק לסמים או גם לדברים אחרים? התמכרות יכולה להיות בתחומים שונים: טלוויזיה, סיגריות, אינטרנט, שוקולד, טטריס ועוד...

מצב ההתמכרות הוא בעצם חיים בסוג מסוים של אשליה. אנו רוצים להבהיר שאין לנו רצון לחיות באשליות או לברוח מהחיים ומבעיות, וצריך להיות מודעים לזה שאפשר להתמכר בלי לשים לב, וגם לאלו. שאמרו "לי זה לא יקרה" - זה קרה!!!

מטרות:

1. שהחניכים יבינו שהתמכרות היא תופעה שלילית – בריחה מהחיים ואשליה.

2. החניך יבין שלהתמכר כל אחד יכול - גם אנחנו וצריך להיות מודעים לכך.

3. למצוא אלטרנטיביות – מה עושים במקום לבהות בטלוויזיה, אינטרנט וכו'... איך

אפשר למלא את החסר בדרכים יצירתיות יותר?

מיועד ל:

מעפילים – הרא"ה.

מהלך:

שלב א':

מכתב מ"אדם לא מכור" (נספח א').

אם אתם יצירתיים אפשר להציג (כן, כן, לבוא עם בנדנה על הראש, משקפי שמש וסיגריה ולדבר במבטא הנכון... לא מסובך).

מבקשים מהחניכים לנסח מכתב תגובה - האם ההמלצה לעשן מתקבלת? האם הם מאמינים לו שהוא לא מכור?

שלב ב':

מפזרים היגדים בחדר (נספח ב').

כל אחד עומד ליד ההיגד שאיתו הוא מזדהה ביותר. מתוך עמדות אלו יוצאים לדיון מהי התמכרות? האם זה רע? למה אנשים מתמכרים? האם גם אנחנו מכורים?

מקריאים את הכתבה "מכורים וחסרי מנוח" (נספח ג') האם גם זו התמכרות? האם גם לנו זה קורה?

אפשר לשאול את החניכים שאלות נוספות:

1. מה אתם חושבים על הדמויות?

2. האם מישהו יכול להזדהות אתם?

3. מהן ההשלכות של ההתמכרות הזו על האנשים בכתבה?

4. מה רע בלעזוב קצת את החיים ולהיכנס לאשליות?

5. האם אנשים אלו יכולים להפסיק לצפות באופרות סבון אלו? מדוע?

שלב ג':

שאלון האם אני מכור? (נספח ד').

כדי להראות לחניכים עד כמה הם שולטים בלו"ז הטלויזיה יש להכין פאזל של תוכניות טלוויזיה שהחניכים צריכים להשלים.

סביר להניח שכולם ידעו פחות או יותר את הלוז של הטלוויזיה ומבינים לא מעט באינטרנט וכו'...

אנו מקדישים לכך שעות ארוכות ולא בטוחים שאפשר להפסיק מתי שנרצה...

סיכום ביניים:

כפי שפתחנו במבוא לפעולה - הבריחה לטלויזיה, למחשב, לאינטרנט וכו' וכו'... נועדה בשביל שלא נצטרך להתמודד עם - בעיות, מחשבות, מצוקות וזמן פנוי שלא יודעים איך למלא.

הטלויזיה, המחשב וכו' - הם פתרון נוח, קל וזמין.

אבל כפי שראינו בכתבה "מכורים וחסרי מנוח" הנזקים מכך הם עצומים:

א. אנשים רציניים שמה ששולט בחייהם הוא הדמיון הפורה - שום מחשבה רצינית

לא עוברת במוחם בזמן הצפיה.

ב. חוסר הרצון להתמודד עם הבעיות האמיתיות ובריחה לפנטזיות, כך לא

מתקדמים בחיים לשום מקום.

ג. וגם ההתמכרות פה היא נזק עצום - מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו. כל-כך נעים

וקל לחלום שאתה מישהו אחר או משהו אחר שחבל להתאמץ כדי לצאת מזה.

שלב ד':

בואו ונחשוב מה אפשר לעשות כאשר אנו לא יושבים מול הטלוויזיה / וידיאו / מחשב/ אינטרנט וכו'...

כל חניך מקבל חמישה פתקים ואתם צריך להסתובב בסניף (אפשר אפילו בתוך הקבוצה), ולשאול מה אפשר לעשות בשעות הפנאי. מי שעונה תשובה יצירתית נותנים לו פתק אחד (יצירתית – משהו פחות פסיבי מהנ"ל). כל חניך שמסיים את כל הפתקים שלו חוזר למקומו.

כשכולם מגיעים כל אחד נותן את הרעיונות שאסף לגבי - מה אפשר לעשות בשעות הפנאי חוץ מטלוויזיה... ובואו נראה אם באמת אפשר להפסיק כשרוצים...

סיכום:

התמכרות היא דרך קלה לפתור מצוקות - פשוט בורחים מהם! אנחנו לא מחפשים חיים קלים ולא רוצים לחיות באשליות. המטרה שלנו היא לא להתעלם מהמציאות אלא לשנות אותה. אם משהו לא טוב צריך להתמודד ולשפר אותו, התעלמות ובריחה לא יעזרו כאן.

אפשר להציע לחניכים להחליט ביחד לראות פחות ופחות טלוויזיה ובזמן הפנוי שנשאר לבצע דברים כיפים ויצירתיים ביחד.

נספח א':

מכתב מאדם מכור

חניכים יקרים,

ישבתי לי לתומי באוניברסיטה ומכרתי כרטיסים להופעה בדיסקוטק. פתאום ניגשה אלי מישהי עם חולצת תנועה כחולה. ניסיתי לשאול אותה אם היא מעונינת בכרטיס. אבל, היא שאלה "סליחה, אתה מעשן"?,

נדהמתי, בחורה עם חצאית שמבקשת סיגריה??? לא יכול להיות.

"למה את שואלת"? התעניינתי.

"אני רוצה שתכתוב לחניכים שלנו מה אתה חושב על עישון, האם אתה מרגיש מכור ואיך מרגישים כשמעשנים"...

להצעה כזו כמובן לא יכולתי לסרב... והנה אני כותב לכם...

אני מעשן כבר כמה שנים. לסיגריות יש משהו שגורם לתחושה של רוגע. בפעמים הראשונות שמעשנים מרגישים שמרחפים. אבל, זה עובר אחרי כמה זמן. כיום אני מעשן כל יום קבוע בערך 10 סיגריות (כשאני עצבני זה יותר).

אני יודע שזה לא בריא אבל אני כרגע לא חושב על העתיד הרחוק ונהנה מהרגע. בגלל שסיגריות זה לא כמו סמים שהורסים תאים במוח אז אני לא מפחד לעשן הרבה.

כרגע אין לי שום מטרה להפסיק לעשן. אני אוהב את זה וזה גורם לי להרגיש טוב. אבל אני יודע שברגע שבאמת ארצה אני אפסיק! אבל, בשביל זה אני צריך סיבה טובה. אני באמת מאמין שאני יכול להפסיק בכל זמן ומצב שאבחר.

בכל מקרה, אני מאחל לכם רק טוב,

בריאות ושמחה,

ע. אוניברסיטת בן-גוריון.

נספח ב':

היגדים

אני לא מכור לשום דבר

אפשר להתמכר לכל דבר

אפשר להיגמל מכל התמכרות

רק טיפש מתמכר לדברים

התמכרות היא דבר שלילי

אין כל רע בהתמכרות אם זה לא פוגע באחר

נספח ג':

מכורים וחסרי מנוח

אופרות סבון.

מי שמתמכר להן מוצא את עצמו נקשר אישית לדמויות ומעורב רגשית בכל פרט, מארגן את סדר היום והבילויים לפי שעת השידור, ושונא את מי שחושב רעות על הגיבור החביב עליו.

"לפעמים כשאני עומדת בתור לקופה בסופרמרקט, ואיזו קופאית מתחצפת, או מישהי שבאה אחרי צורחת שהייתה לפני, אני מנסה לחשוב מה הייתה עושה אחת הגיבורות של 'יאנג אנד רסטלס' במקומי. נכון שלרוב הן לא צריכות לעבור את הקטעים האלה, אבל הן בטח היו מסתכלות על הקופאית בקרירות כזאת, ועל הנדחפת בזלזול סטייליסטי. ואז, קורה שזה בדיוק מה שאני עושה. אחר כך, כשאני סוחבת את הסלים למכונית, אני מרגישה על הגובה, אוהבת את עצמי. מדברת אל עצמי באנגלית ומרגישה פשוט טוב. אני לא חושבת שאני מתחרפנת, או שאני מנסה ממש לברוח מהחיים שלי. יותר נוח לי לחשוב שאני מושפעת, בדיוק כמו שאת מושפעת מחברות, או ממשפחה". כך דורית, נשואה 39, מזכירה במפעל אלקטרוניקה ואם לשניים.

"יכול להיות שאני קצת מכורה", אומרת דורית, זה מתחיל ב – 6:15 כל יום, אז רשמתי את הבן לחוג מחשבים משעה 5:00, למרות שהוא מעדיף את החוג המוקדם יותר. זה בלתי אפשרי לראות משהו כשהוא בבית. אני חוזרת מהעבודה בסביבות 5:00, מסדרת קצת, מתקלחת, נחה. הילד, כאמור, שלוש פעמים בשבוע בחוג. הקטנה, בת החמש וחצי, גם מתעניינת מאוד בתככים ובאהבות של 'הצעירים'. כשבעלי צועק עלי שאני נותנת לה לראות, אני אומרת לו בשקט: 'רצית ילדה שתדע אנגלית? קבלת'. היא מבינה הכל, בחיי.

אנחנו מנתקות את הטלפון, מפעילות מזכירה, מתיישבות בסלון עם השמיכה מעלינו ומחכות. אני מרגישה בבטן תחושה נעימה כזאת. בעלי נכנס ב – 6:30 הביתה, בשקט. אפילו אם הוא משתעל אנחנו מסתכלות עליו רע. ב – 7:00 הילד חוזר, צ'יק צ'אק עושים סלט ואוכל, וב – 8:00, אם אין ספורט, רואים 'קריסטל' או 'נקמתה של אישה'. האמת, בעבודה כולם מתות על 'קריסטל'. אני ככה – ככה, היא קצת איטית ומרגיז אותי שלא כולם מדברים אנגלית, בשביל הילדה".

"בראש השנה היינו באילת בבית – מלון ארבעה ימים. אני לא יודעת מה יהיה השנה בפסח. שם לא היו כבלים והרגשתי שאני מתגעגעת. התקשרתי לחברה מהמשרד, לשאול מה קורה. אגב המשרד, כמעט כל הפקידות רואות את 'הצעירים'. לפעמים יש מריבות. לכל אחת יש את הפייבוריט שלה, ויוצא שמתווכחים. אחת אומרת שהוא היה צריך לעשות ככה, והשניה כמעט לא מדברת איתה".

"זה כבר מוגזם לדעתי. אני לא אריב על סרט. אבל זה משפיע על מצב הרוח, כשהבעל הפסיכולוג של אשלי נרצח, היה קשה לי לשבת בבית. בעבודה היה קל יותר, כי דיברנו:

מה יהיה עכשיו, איך היא תתגבר. אנחנו יושבות בהפסקות ומרגישות שלא הכל משעמם בחיים. שיש אור בשגרה. פתאום גיליתי שהרבה בחורות שעד היום לא סבלתי, הן מאוד רגישות. למשל, מנהלת העבודה שלי. איזשהו בוקר ישבתי ליד הטלפון ודיברתי עם גיסתי על הקלטות שבראד כאילו שלח לאישתו, כשהוא נחטף. המנהלת עבודה נכנסה, ומיד סגרתי. היא ראתה שאני מוטרדת, ושאלה אם זה בגלל הקלטות. צחקתי ואמרתי לה: 'מה פתאום, סך הכל סדרת טלוויזיה'. פתאום היא מתיישבת ועושה לי: 'במרום לרחם על בראד, תחשבי על אשתו המעורערת. למה היא עושה את זה, בגלל שהיא רעה? לא! בגלל שהיא חולת – נפש מהחיים האומללים שהיו לה'. היא אמרה את זה בכזו הזדהות, שכמעט בכיתי. זה גרם לי לחשוב על דברים יותר סלחני, וגם נהיה הרבה יותר נעים בעבודה".

# # # # #

נירה, 30, רואת חשבון ומרצה, היא בין אלה שהכבלים טרם הגיעו אליהם. היא התמכרה ל"קרוב רחוק", בערוץ 2. "בהתחלה היו 'שכנים שכנים'", היא נזכרת. "באותה תקופה העברתי קורסים בערב והרגשתי שאני שונאת את התלמידים שמפריעים לי להיות בבית ב- 7:00. לא היה לי מכשיר וידיאו, וגם אם היה, זה לא זה כשלא רואים את זה "חי". לשמחתי, בסמסטר השני הצלחתי לבנות מערכת עבודה מוקדמת וסיימתי הכל עד 7:00. ב'שכנים' הייתה בחורה בשם דפני, היא הייתה יפה ואינטליגנטית. אהבתי את התסרוקת שלה וניסיתי להסתפר קצר כמוה ולעשות פסים. יום אחד הורידו את הסדרה, ותקעו במקום את 'קרוב רחוק' סדרה המבוססת על משפחה מאמצת ומלאי של ילדים מעצבנים. לא רומנטיקה, לא

אינטריגות, בטח שלא כסף. אני זוכרת שישבתי במשרד עם קליינט די קשה, וכבר ראיתי שאני מאבדת אותו.

לא ידעתי איך לגשת אליו ואמרתי בקול: 'אם רק הייתי יכולה להתייעץ רם' שהוא רואה חשבון ב'שכנים'. פתאום הקליינט הסתכל לי בעיניים וחייך, פעם ראשונה בהיסטוריה. 'ימח שמם שהורידו לנו אותם, הא?' אמר. מאז נהיינו חברים, והוא הביא עוד קליינט לחברה".

"יש גם סיכון בלאהוב את הסדרות. הנה עכשיו כשהתרגלתי ל'קרוב רחוק' ואני אוהבת את בובי, המאומצת הפלפלית, ואת אמה, האחות של קיילי מינו הזמרת, אני חושבת שהיה יותר בריא להתמכר כשאת כבר נשואה ומסודרת. זה מפריע למצוא מישהו, ובכלל לחיי החברה.

לא כי כל המסיבות המשגעות וההזדמנויות להיכרויות חלות בדיוק בין השעות 7:00 ל – 7:25, זה לא הפרט הטכני, כי אם הרגשי. יש מעין אשליה שאת מלאה יותר ומסופקת יותר מחיי החברה והרגש. פחות משעמם, את יותר בתוך העניינים. רק ששוכחים שזה לא העניינים שלך, בעצם, ושאת נשארת עם אותה המציאות הבעייתית שלך כשאת מכבה את הטלוויזיה".

"היו לי תקופות של דיכאון בחיים, שלא הצליח לי עם הגבר שרציתי, לדוגמה, או שלא עברתי מבחן. הטלוויזיה תמיד היוותה איזה מילוט, מפלט, תחושה של סיפוק. חשבתי להסתפק בלימודים, במזון ובפנטזיה. אופרות סבון מזינות פנטזיות. למשל, כשפרנק החתיך מ'קרוב רחוק' התאהב בבובי, שהיא לא יפה, היה לי טוב. כשהוא עזב אותה, כמעט הרגשתי מרומה. לא כי השחקנים ממש הזיזו לי, אלא כי השלכתי את הפנטזיה על החיים. הסוד באופרה זה המינון והעיתוי. כמו כל סם אחר".

# # # #

יעקב, 56, איש עסקים, אב לבת. "לפני שהתחיל כל העסק עם הכבלים, ואפילו לפני ערוץ 2, התחילה הסדרה 'חיים אחרים' בערוץ המזרח התיכון. הבת שלי, כיום בת 27, הייתה בורחת מהשיעורים האחרונים בתיכון ומתיישבת על סדרה שהיא תת רמה, מיסיונרית. אין ארוחת צהרים, אין כבוד לערכי הורים ולבית הספר, יש רק 'חיים אחרים'. תרתי משמע. פעם אחת התיישבתי לידה, מפרגן, ואמרתי: 'יאללה, תראי לי מה גורם לך להיות מאושרת'.

נו, אז ראיתי סרט בלי מכוניות, בלי עקשן, בלי טבע, בלי כלום. הכל באולפן והכל דיבורים. היא טענה שזה כמו המשפחה שלה.

כשהיא סיימה את הצבא נסענו לשנה וחצי לקנדה לעסקים שלי. הילדה לא עשתה כלום. כל הבוקר ישבה מ – 9:30 עד 12:00, וצפתה בסדרות, אחת אחרי השניה: 'היפים והיפות', 'צעירים חסרי מנוח', ימי חיינו'. כשקצת הצצתי, הייתי ישר מתבלבל. הקטנה הייתה מסבירה לי שוב ושוב, עד שקצת נכנסתי לזה, וביקשתי שתקליט לי פה ושם רק סדרה או שתיים. בסך הכל זה בידור קליל. אני חושב שהיא הייתה בתקופה כזו שעדיין לא החליטה מה לעשות עם החיים שלה, וזה נתן לה איזה מפלט מההתלבטויות. לפי דעתי, גברים צריכים את זה פחות. חוץ, אולי, מאבא שלי, בן ה – 77. לפני שנה התקינו לו את הכבלים. הוא דווקא כן מתייחס אל האופרות ברצינות. בכל פעם שאני נכנס בדלת של הדירה שלו, יש לי הרגשה שהוא חיכה לוויקטור, או לנינה, לשבת אתם ולהסביר להם איפה הם טועים, על כוס תה ועוגיות".

נספח ד':

איה מן צרכן טלוויזיה אני?

· באילו נסיבות אני צופה? · הצפייה בשבילי היא?

1. לבד. 1. הנאה.

2. עם אחים ואחיות. 2. מאמץ.

3. עם חברים. 3. חוויה.

4. עם ההורים. 4. לימוד.

5. בילוי משפחתי.

· תוכנית שאני אוהב אני: 6. דרך "להרוג" את הזמן.

1. לא מחמיץ אף פעם.

2. צופה לעיתים. · כדי לראות תוכנית שאני אוהב

3. רק כשיש זמן. אני מוכן לוותר על:

4. בכלל לא. 1. פגישה עם חברים

2. פעילות ספורטיבית.

· כמה זמן פועלת הטלוויזיה בביתי? 3. פעולה בסניף.

1. כל היום. 4. לימודים.

2. בשעות קבועות. 5. חוג.

3. תלוי בתוכנית.

4. אין לי טלוויזיה.

· מי קובע את זמני הצפייה?

1. אני.

2. אבא.

3. אימא.

4. האחים.

5. אחר.