מה השעה? כבר שמונה וחצי? וואו אני לא מאמינה השעון המעורר לא צלצל. גם היקיצה הטבעית בדמות בכיו של התינוק לא פעלה הבוקר. שוב הילדים יאחרו לבית הספר, ועוד לא הכנתי להם כריכים. בטח ישלחו את הבן להתפלל בחדר המנהל, והבת תקבל (שוב) פתק אזהרה. כל מורה מנסה להתמודד אחרת עם האיחורים של הילדים שלי, במקום לטפל ישירות בגורם מטפלים בסימפטומים. אבל רגע, אני חושבת נים ולא נים, הסתיימה שנת הלימודים, לא? אז אולי לקייטנה הם מאחרים? נדמה לי שהסתיימו גם הקייטנות, יש! אפשר להמשיך לישון.
בעצם, ההכרה מתחילה לחדור למוחי, הסתיימו הקייטנות. מה, כבר הסתיימו? איזה כריכים בראש שלי, מהיום החלה עונת הג'אנק פוד, המכירות של קורנפלקס תלמה הולכות לעלות בתלילות, הפיצרייה אצלנו בהר ברכה הולכת לגרוף רווחים אסטרונומיים. ברוך הבא אוגוסט. מוכן לקבל עוד 11 ילדים?
אני עוצמת עיניים ונזכרת איך חשבתי על החופש, איך נעשה יצירות, ובית קפה לילדים, ושבוע של פעילות כל יום בנושא אחר, ועוד כל מיני רעיונות שאימהות מושלמות בוואטספ ובפייסבוק העלו. כשהחלום רחוק אפשר לחלום בלי גבול אבל כשהוא נוקש בדלת אני לא בטוחה שאני רוצה לפתוח. שכחתי כבר כמה קשה לקום אם פעמון בית הספר לא מאיים עלייך.
בסוף התינוק הכריע את הכר. הוא תבע את שלו, בדרך למיטה שלו גיליתי שהילדים ממש לא חיכו שאעשה להם סדנת יצירה. הם כבר עושים בעצמם. וכשצבעי הפנדה מיצו את הדף שלהם, הם עברו לכסות אלמנטים אחרים בחלל הסלון. הקטנה זכרה שהחופש הגדול קשור איכשהו גם לגלגל ים ומצופים והיא כבר מנפחת אותם במרץ, ואחיה שראה את הגלגלים מנופחים פרץ בצווחות צהלה שהנה הנה תכף אנחנו נוסעים לבריכה. רגע, בדרך לאיפה הייתי? מזל שהתינוק בכה, ככה נזכרתי שאני בדרך אליו.
אחרי שהוא שבע והקורנפלקס עשה את שלו עם הקטנים, ששבעו ונרגעו והנה הם פנויים להוציא לפועל את היצירתיות הטמונה בהם בדרכים מגוונות, אני נזכרת שסיכמתי עם הבנות הגדולות שלא מעבירים את הבוקר בשינה. בכניסה לחדר תהיתי אם לא היה להן פעם ריצוף אריחים בחדר? כרגע זה נראה כמו ריצוף בד ססגוני בשיבוץ נעליים מסוגים שונים. הגדולה מבטיחה שהיא תיכף קמה וגם מסדרת את החדר. היא תכננה לסדר אתמול אבל בדיוק היו לה כמה שיחות חשובות לעשות וכמה סטטוסים להעלות, וכבר איבדתי את מניין הימים כי נדמה לי שהיא אמרה לי את זה אתמול או שלשום או בשניהם ואולי המשפט הזה הוא בכלל הצליל של השעון מעורר שלה.
אז אולי בכל זאת נעשה משהו יצירתי עם החופש הזה? אולי נלך לאיזה טיול, נקנה חומרי יצירה, צעצועים, נעשה אסיפה משפחתית של תיאום ציפיות, ככה אמרו באיזו שיחת הכנה לחופש, באיזה יקום אחר. ופתאום נזכרתי: המעיין שלנו! בשביל מה יש מעיין צמוד להר ברכה? ככה מרוויחים גם טיול, גם בריכה, וגם סימון וי על אמא משקיעה! יאללה ילדים עוד מעט נוסעים למעיין של הישוב!
מילת הקסם. תוך זמן קצר המתבגרים יצאו ממאורתם, הקטנים הסכימו ללכת לשירותים. אחת הבנות אפילו התנדבה להכין כריכים (כריכים!) ואז, צ'יק צ'ק, תוך שעה וחצי התארגנו, (כי בכל זאת ברח לקטנה במכנסיים, והתינוק שוב רצה לאכול, והבנים מצאו סיבה לריב מכות, ונשפך החלב של הקורנפלקס והמתבגרת לא הצליחה למצוא את החצאית בריצוף החדש של החדר שלה). יאללה לאוטו.
כולם פה? סופרת מהר מ-1 עד ל-11. אוי מישהי חסרה. איפה היא? הלכה לחברה? מי הולך לקרוא לה? אחד הבנים התנדב. הוא הלך והיא הגיעה. מי הולך לקרוא לו? חסדי ה', הנה הוא. יאללה אפשר לצאת. ברכה, הקיץ הזה.
הכותבת היא עיתונאית, פובליציסטית וסופרת ילדים. תושבת הר ברכה, בת 43, אם ל-11 ילדים וסבתא ל-2 נכדים