"ואני כל כך רוצה לעזור לה לסלול את מסלולה, אבל הוא שלה"

רק לאחרונה עברה עלינו שבת ארגון. שירי רימון נזכרת במקום החברתי שלה בשבט, ומבינה שילדיה יצטרכו גם הם, כמוה אז, להילחם על מקומם, על החברים, ולהתמודד עם הקשיים בעצמם

שירי רימון
יח בכסלו התשעח
,
06 בדצמבר, 2017 10:24
אמא ובת

אמא ובת צילום: shutterstock

שישי בערב, האוויר קריר ונקי אחרי שבוע של גשם.

ארוחת שבת כבר מפונה, זה השלב בו אני עוברת לפיג'מה מפנקת ונכנסת למיטה עם היפות העייפות שלי לשיחת בנות לחיבוקים וקישקושים. איכשהו זה הפך למעין מסורת מתוקה כזאת שהבנות כבר לא מוותרות עליה. אני שמחה שהן לא. זה זמן כל כך כיפי וכל כך ממלא. תמיד יש את הרגע הזה שהקטנות כבר ממש עייפות, הן צוחקות מלהסתכל אחת על השניה כשכל אחת מהן כמעט נרדמת.

ואז מתחילה השיחה היותר עמוקה עם הבכורה שלי. תוכן השיחה הוא שלנו. פרטי.

והנה אני, יושבת בסלון , הקטנות נרדמו כבר מזמן, גם הקטן. גם האיש...ואני עודני יושבת ומחכה לה שתחזור ומחשבות ותהיות מציפות אותי. הגיעה בשלום?

אני אמא לחניכה בבני עקיבא וזאת שבת ארגון ראשונה שלי כאמא. הבת שלי הולכת לאותו הסניף שאני הייתי חניכה ומדריכה בו. היא יוצאת מאותו הבית שאני יצאתי כשהייתי בגילה ועושה בדיוק את אותה הדרך. ואני מכירה כל עץ  בכל עונה וכל בית וכמעט כל סדק בכביש רק שאז לא היו מדרכות ונוספה ההרחבה. אבל המסלול, אותו המסלול.

ואני צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב, אני לא אוכל ללכת במקומה, ואני לא יכולה לקחת ממנה את האכזבות והקשיים גם לא את שברון הלב ולא את החששות. פשוט לא. היא תצטרך לעבור בהם ולפסוע בכולם. ולהתמודד.
גם את השמחות, ההצלחות, הגאווה והכיף הגדול אני לא אקח ממנה. זה שלה. 

וזה ממלא אותי ברגשות מעורבים.

הזיכרון שלי מבני עקיבא הוא בעיקר טוב. אני זוכרת חבורה נחמדה.היה לנו כיף סך הכל אבל אני גם זוכרת עבודה קשה. כדי שישמעו אותך את צריכה לצעוק. כדי לא להיבלע, אם את רוצה לבלוט, צריך לעבוד בזה. כמובן שיש את אלה שזה תמיד יותר קל להם. 

לי לא היה קל. אני לא זוכרת קושי גדול ודרמטי אבל אני זוכרת שהייתי מאוד משקיעה. אם זה חופש וחברותיי לא התעוררו לפני עשר, אני מחכה ליד הטלפון, ובעשר ודקה אני כבר מתקשרת אליהן עם כל המידע הדרוש כדי שנגיע בזמן לסרט ב"קולנוע היכל" ומיד אחרי בורגראנץ בקניון "ברוך" חובה, או פיצה USA.
ויאללה תעבירו קשר... 
ערב, נפגשים אצלי. לא אצלי? סבבה בודקת איפה ויאללה תעבירו קשר. 
עבדתי.
שבת, הבית שלי מקום מפגש. בדרך לסניף נפגשים אצלי. מוצ"ש, קובעים סרט בבית, אצלי או לא אצלי אבל יאללה תעבירו קשר. היה לנו דף כזה עם כל השמות של חברי השבט וכשמשהו נקבע, כל אחד מתקשר לזה שאחריו ברשימה, מה שנקרא - מעבירים קשר.

בשביל להיות במרכז, בשביל לא לחזור הביתה לבד, בשביל להיות נראית, עבדתי. לפחות ככה אני מבינה היום, אז זה פשוט זרם ככה .
לא ראיתי את עצמי יפה או שווה מעבר לזה שפשוט יזמתי הובלתי וקבעתי. לא חיכיתי שיודיעו לי ומישהו יחליט מה עושים היום, אני הודעתי. ככה שתמיד הייתי מוזמנת. נורא דאגתי שלא אהיה מוזמנת אז פתרתי את זה מראש.
אין לי זיכרונות של ילדות קשה, להפך, מקסימה. אבל עבדתי בזה. שום דבר לא בא לי בקלות.

ועכשיו תורה של בכורתי ואני כל כך רוצה להגיד לה את המילים הנכונות כשהיא משתפת אותי בקושי. ואני כל כך רוצה לעזור לה לסלול את מסלולה, אבל הוא שלה. רוצה להזיז עבורה מכשולים לכסות בורות להבריח שדים, לזקק מחשבות. אני רוצה ומבינה שלא אוכל. זה שלה.

וזה קשה. זה השלב שאתה מבין לראשונה שכשאמרו לך "ילדים קטנים צרות קטנות…"
אני מבינה שהילדים גדלים והצרות גם גדלות. מה שקשה זה שהן בעיקר הופכות להיות הצרות שלהם. שהם יצטרכו להתמודד ולהיפגע ולהישבר ולהיבנות ולגדול. הצרות יהיו גם אלו שיצמיחו אותם. ואני רק רוצה שיצמיחו נכון. כבר ראיתי עץ שגדל עקום כי עמוד הפריע לו, וראיתי עצים שלא הצליחו לגדול כמו שהם אמורים כי העץ ליד שתה להם את המים ועץ שלא פרח כי היה עליו המון צל.
ואני חושבת לעצמי, הילדה היא לא עץ. אם יהיה עמוד, אסביר לה שעדיף לפעמים לזוז ולמצוא מקום נכון יותר. ואם תהיה צמאה, רק תבקש ואספק לה מים חיים, ואם תרגיש בצל אני אזיז את השמש. 

עכשיו נשאר לי רק לגלות איך עושים את זה. ולקחת הכל קצת יותר בקלות, לנשום עמוק ולהאמין בה.

בינתיים עברה שעה מרגע שהיא יצאה וכבר ממש דאגתי. לבשתי מעיל ויצאתי אל הכביש. נעמדתי בקצה השביל וראיתי מרחוק שתי דמויות קטנות ומתוקות. לא שמעתי את השיחה אבל ניכר היה שהיא זורמת ושמחה. הן התקרבו והיו כל כך "סבבה" כמו שאומרים... ו "אמא, למה את מחכה כאן? דאגת?"
ואני באלגנטיות עניתי, מה פתאום דאגתי! היה קצת מחניק בבית יצאתי לשאוף אוויר... איזה כיף שבדיוק הגעת. והיא: קללללללל...
והלוואי ילדה שלי, אבל קל זה לא.

ילדות, התבגרות. זה לא קל. למצוא את מקומך בתוך חבורת ילדים זה דורש עבודה. גם אם גלויה גם אם נסתרת. בסופו של יום כל אחד חוזר הביתה ותוהה, ראו אותי? אהבו? הצחקתי? יזמינו?

וזה לא נגמר. אף פעם. 

וכדי לשמח אותה אכתוב כאן ש: שבט נבטים נחלים האלופים!!! (במיוחד הבנות...)

נבטים נחלים

נבטים נחלים צילום: שירי רימון

שירי רימון, בעלת משפחתון לשעבר, נשואה לנדב, אמא ל- 4. הקטן בן שנה וחצי, גדל לצידה תוך שהיא כותבת ומחשבת מחדש את מסלולה

לטורים הקודמים


 

06.12.2017

1. אלופה!!!! (אחות של....)

כותבת מהמם!!!!
וכל כך נכון.
תודה לך, תמיד כיף גדול לקרוא ולחזור לימים להיזכר בזכרונות????

דווח על תגובה לא ראויה
06.12.2017

2. אלופה!!!! (אחות של....)

כותבת מהמם!!!!
וכל כך נכון.
תודה לך, תמיד כיף גדול לקרוא ולחזור לימים להיזכר בזכרונות????

דווח על תגובה לא ראויה
06.12.2017

3. אלופה!!!! (אחות של....)

כותבת מהמם!!!!
וכל כך נכון.
תודה לך, תמיד כיף גדול לקרוא ולחזור לימים להיזכר בזכרונות????

דווח על תגובה לא ראויה
06.12.2017

4. אמא למופת. כל הכבוד! את כותבת מה שכולנו מרגישים. תודה לך. (שמואל )

דווח על תגובה לא ראויה
06.12.2017

5. מרגשת כרגיל.. (אביטל)

ואוו מקסים! ממש ממש ריגשת!
תמשיכי לכתוב!
קל מאוד להזדהות..

דווח על תגובה לא ראויה
07.12.2017

6. לגונן (כרמי)

הצגת בצורה ככ יפה את הרצון של כל הורה מצד אחד לאפשר לילד את החוויה, אך מהצד השני יש רצון בלתי נשלט לגונן... כמו תמיד כתבת יפה ונוגע ללב

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

גנץ ונתניהו .  צילום: פלאש 90, יונתן סינדל, מארק ישראל סלם

נתניהו לשרי הליכוד: "גנץ יקים ממשלה שתהיה תלויה בתומכי הג’יהאד האיסלמי והחמאס"

קרא עוד