חדשות כיפה
חיים של חסד

"הפעם יהיה סוף טוב"

גלי מרציאנו, אמא לשבעה ילדים, התבשרה בשיא עשייתה המקצועית כי חלתה בסרטן. בקטעים מתוך יומנה האישי היא משתפת באתגר לצלוח את התקופה הקשה, בגעגוע לאמה שנפטרה מהמחלה ובבחירה המודעת לראות טוב

גלי מרציאנו

גלי מרציאנוצילום: באדיבות המצולמת

ביקור אצל הרופאה, טבת תשע"ה

"חשד לגידול סרטני"?
כנראה לא שמעתי טוב.
כנראה הרופאה לא בדקה טוב.
זה פשוט לא הגיוני.
אין מצב.
לא אצלי.
אני הרי בריאה לגמרי. בשיא כוחותיי. רצה. פועלת. וממש לא חולה, בטח שלא חולת סרטן.

באותו בוקר נסעתי לרופאה לבד, בקלילות. החלטתי לעשות השתדלות, ליתר ביטחון, כדי להיות רגועה שאני בריאה. בסך הכול בדיקה שגרתית, ממוגרפיה, אולטרסאונד והביתה. ופתאום... גוש שנראה לא טוב? ומדברים איתי על ביופסיה ובדיקות? לא יכול להיות! זאת טעות. בטח טעות.

אולי ביום חמישי, בבדיקת הביופסיה, יגלו שזו רק טעות אופטית וזה בעצם כלום. אולי זה רק מבחן קטן בשבילי, לראות איך אני מתמודדת ועד כמה אני נבהלת. ובכלל, בעזרת ה' יהיה נס ויתברר שמדובר בסתם גוש לא משמעותי, כי הסרטן ממש לא קשור אליי וכמו שהגיע, ככה ילך ממני ומהר.

האמת, תמיד היה לי ברור שאת ההיכרות שלי עם מחלת הסרטן כבר סיימתי לפני שנים עם אמא שלי רותי ז"ל. מין מחשבה כזאת שאומרת שיש איזה ביטוח חיים למי שפגש את המחלה הזאת בעבר והוא לא יפגוש אותה בשנית. אין מצב. כאילו את מנת הכאב שלי בעולם הזה כבר קיבלתי ובגדול. כנערה עברתי שנתיים קשות מנשוא עם אמא חולה, סובלת. יכולתי לזהות מקרוב את כל הסימנים, התופעות, הבכיות, הכאבים וזהו, נגמר לו פרק של חיים. אמא איננה.

והנה אני ניצבת כאן היום, בדיוק בגיל שבו אמא שלי האהובה מסרה את נשמתה לבורא עולם. חלפו להם עשרים שנה וקצת יותר, ופתאום, משום מקום זה חוזר באחת לחיי. די. אני לא רוצה להשתמש במילה הזאת יותר. הרי את שאת הסבל שלי כבר נתתי. כך חשבתי לעצמי נסערת והמומה בחדר הרופאה.

רגע אחר כך אני נושמת עמוק. חושבת לעצמי, מי אני שאחליט מה מגיע לי ומה לא? יש מנהל לעולם. הוא קובע, ויש לו מטרות וסיבות ואולי בעצם אלמד הפעם שיעור אחר על הסרטן. לא מוות אלא חיים. הפעם ננצח, נתגבר, נצא מחוזקים. הפעם יהיה סוף טוב לסיפור הזה, עם חיים בריאים, שמחים, מאושרים. בעזרת ה' כמובן.

 

בדיקת ביופסיה, טבת תשע"ה

קצת מלחיץ. קצת כואב. לא נעים. זריקת הרדמה כמו אצל רופא השיניים. דגימה אחת ועוד אחת. לא ממש הרגשתי. לא נורא. ולפתע עוד דגימה אחת שכואבת נורא, שם, בעומק, וההרדמה לא כל כך פועלת. ואני עוצרת את הדמעות. לוקחת אופטלגין נגד כאבים ועוד כמה דגימות קטנות בלימפה, לא ממש כואבות, וסיימנו. אני קצת כאובה, חלשה מאוד, צונחת בבית ישר למיטה מהרהרת בחשש מה יהיו התוצאות ומרגיעה את עצמי שאקבל תוצאות טובות ובשורות טובות.

מעכשיו אני נכנסת למצב של המתנה מורטת עצבים. עשרה ימים של ציפייה לתוצאות הדגימה. עשרה ימים של אי ודאות. עשרה ימים של מצב ביניים. עשרה ימים תלויה על בלימה, משהו כמו עשרת ימי תשובה פרטיים. ימי התשובה האישיים שלי ושל המשפחה שלי. זה הניסיון שלי עכשיו. לא לתת לספקות להחליש ולייאש. לא לתת לדאגות להשתלט. להתפלל, לאסוף עוד זכויות, ובעזרת ה' עוד נשמע בשורות טובות.

   לתרומה מצילת חיים ל'עזר מציון' הקליקו כאן >>

התוצאות מגיעות, שבט תשע"ה

זהו. עכשיו זה ודאי. כתוב שחור על גבי לבן. אמא'לה, הגידול ממאיר. אצטרך לעבור ניתוח וסדרת טיפולים. אני שומעת גם על סיבוכים אפשריים. מרגישה חסרת אונים, חלשה נורא, שבורה, רגישה יותר, פגיעה יותר. מרגישה שתכף אני מתפרקת לרסיסים. כל כך רציתי להיות גיבורה, להתנהג כמו ילדה גדולה, אבל עכשיו אני כזאת קטנה, חלשה, מרוקנת מאנרגיות.

הדאגות מתחילות לכרסם, משתלטות, פחד מוות. אמיתי.

זה לא חלום. החיים כבר לא בשליטתי ואני תלויה לגמרי בבורא עולם. מתפללת לה' שייתן לי כוח לעבור את המסע הזה שלא רציתי בכלל. אולי זה שיעור בצניעות, בענווה, תזכורת שלא אני מנהלת את העולם, ואפילו לא את עצמי. תלויה לגמרי בריבונו של עולם! אומרת ביתר כוונה את המילים "ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים".

והילדים, איך נשתף אותם?! ברור לנו שלא נכון להסתיר מהם שאנחנו נכנסים לתקופה לא פשוטה. הם לא טיפשים. הם מבינים. הם רואים שאמא ואבא הולכים הרבה לבית החולים. לבדיקות. לצילומים. אבל מצד שני, אנחנו לא רוצים להפחיד אותם, להכניס אותם לחרדות. הילדים שמכירים את סבתא רותי ז"ל רק דרך הסיפורים, הילדים שיודעים שסבתא רותי נפטרה מסרטן כשהייתה צעירה, ומה אספר להם עכשיו? שאני חולה בסרטן? כמו סבתא רותי? לא שייך בכלל. למזלנו יש מערכת תמיכה מלווה בדיוק לרגעים שבהם הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. ארגוני חסד שמלווים את החולים בדילמות, בפחדים ובחששות. יש אנשי מקצוע שמנסים לסייע ולתמוך ויש למי לפנות.

אחרי התייעצות קיבלנו החלטה: מספרים לילדים, כל ילד לפי הבנתו. בכל מקרה, אני משננת לעצמי, סרטן זה לא בהכרח מוות. יש הרבה סוגים של סרטן ויש הרבה אנשים שמחלימים מסרטן, הרבה מאוד. גם גילוי מוקדם מציל חיים. וגם אם תהיה תקופה קשה נעבור אותה ביחד כמשפחה, לא נבזבז אנרגיות על הסתרה ונתחזק ביחד עד להחלמה שתבוא בעזרת ה'.

 

מתכוננת לטיפולים, אדר תשע"ה

מרכז הסרטן בבית החולים שיבא תל השומר. בניין מושקע ומעוצב, יפה עד כדי צמרמורת. עולם שבו נאבקים על החיים. מתמודדים. מתפללים. עכשיו תורי להיות כאן. הכול מאוד אסתטי ומעוצב. חנות מפוארת של פאות וחדר המאפשר חשיפה לרפואה המשלימה. ספרייה. כולם נחמדים כאן ואדיבים מאוד. הרופאה, האחות, המזכירה, המתנדבים. אבל אני עדיין לא מעכלת את העובדה שאני צריכה להיות כאן. מזל שבן זוגי נמצא כאן ביחד איתי.

יום הכנה לטיפול הכימותרפי. בדיקת רופאה, הכנסת סימונים והסבר מפורט על כל התהליך. על תופעות הלוואי, על הפצעים, על הבחילות, על מערכת החיסונית הירודה ומה האפשרויות. סדרה של שלושה טיפולים. הפסקה. ואז עוברים לסדרה הבאה.

חולפים להם יומיים. אני מתכוננת בלחץ לקראת מחר, ופתאום טלפון מהרופאה: שינוי בתוכניות. קודם ניתוח ואחר כך נראה אם צריך טיפולים. לא יודעת אם לצחוק או לבכות. כבר עשיתי את כל ההכנות, בעיקר הנפשיות. מצד שני, אולי לא אצטרך בכלל טיפולים. הלוואי. חסד ה' שמכוון את הרופאים לחשיבה מחדש.

 

אמא וחולה, ניסן תשע"ה

יש ימים שאני מרגישה כאילו אני חיה בסרט.
המעברים כל כך חדים.
כל כך מתעתעים.
כל כך לא הגיוניים.

רגע אחד אני אמא במשרה מלאה, וגם מורה בכיתה עם לוח ומבחנים, מטפלת בעניינים הפשוטים האלה של החיים. ולפתע, בבת אחת, אני חולה בבית הרפואה עם ניירת ודיסקים ותיק רפואי עב כרס וצוות אדיב של אחיות ורופאים. למחרת שוב בעבודה, מתרגלים בחינות בגרות והבנות שואלות על החומר הלימודי ולי יש תשובות והסברים. אני הבוגרת, המבינה, והטפסים שאיתי הם רק ציונים.

ולמחרת, שוב מעבר חד. נכנסת שוב לסצנה בסרט שבו אני החולה, המטופלת, לא מבינה דבר, לא יודעת מה צופן העתיד. רק ממתינה ומתפללת לקראת הבדיקה הבאה. ואז שוב אני אמא, ומורה, ומרצה, ונותנת הנחיות והמלצות לאחרים, ותוך כמה שעות שוב חוזרת למשבצת של החולה שמצפה לשמוע על גורלה.

לאט לאט אני מעכלת שלמעשה אני לא חיה בסרט. שהחיים מורכבים, אפילו מאוד, והקב"ה מזמן לי כמה תפקידים, והוא בא להזכיר לי שלא משנה באיזה תפקיד אני או באיזה מצב - אני מחויבת רק להשתדלות והוא עושה את השאר.

ועדיין זה מבלבל כל כך.

רגע פה ורגע שם.

רגע אחד שבו אני בתפקיד המבוגר האחראי, ורגע אחריו אני כל כך תלויה. והתווית הבלתי נתפסת שהדביקו לי: "חולה במחלה קשה". אולי בעצם היא באה להזכיר לי ששום דבר לא בשליטתי ושום דבר אני לא באמת מנהלת, כי בעולם הזה אני רק שליחה, פעם כאמא, פעם כמורה ופעם כחולה. שליחה של ריבונו של עולם לעשות רצונו במצבים ובתנאים כל כך שונים, ואני? אני עושה רק השתדלות והקב"ה ישלח בריאות ובשורות טובות.

 

שוב לחדר ניתוח, אב תשע"ה

יומיים לאחר הניתוח השני, אחרי שהניתוח הראשון לא ממש הצליח. הניתוח מורכב יותר ומקיף יותר וארוך. יותר מעשר שעות. וההחלמה לא פשוטה. כל תזוזה כואבת, כל נשימה, כל שיעול, ובכל זאת מנסה. מנסה לפחות לשבת.

ארבעה נקזים. אינפוזיות. בדיקות דם ומדידות דופלר. הגוף הוא רק כלי, אבל כלי חשוב. שתהיה לי רפואה שלמה.

חשיבה חיובית זה רצוי, שמחת חיים זה חשוב, אופטימיות, חיוך - זה כדאי מאוד, אבל מה עושים כשאין? כשהמלאי אזל? לומדת לקבל את עצמי איך שאני, בכל מצב.

מרשה לעצמי להרגיש לא טוב, להיות כאובה ורגישה ולדעת שזה הכי בסדר בעולם כי זה מה שבדיוק נכון לי עכשיו. ומהמקום הזה, הכואב, הכן, המדויק, אפנה לריבונו של עולם והתפילה שלי תהיה יותר עמוקה, מהלב, וההודיה שלי בעתיד תהיה עוצמתית יותר, דווקא מהמקום הכואב.

 

חמישה ימים אחרי הניתוח. לא ייאמן כמה מאמצים אני עושה בשביל פעולה כל כך פשוטה - להתיישב. ואז לקום. ללכת. שום דבר לא מובן מאליו. היד כבר כחולה מרוב בדיקות דם. הנקזים מציקים. יש כאבים חזקים, ובכל זאת אני מצליחה ללכת. אומנם יש סחרחורת, התהליך איטי, אבל העיקר שהכיוון חיובי.

 

שבוע אחרי. הקב"ה, תודה!

תודה שהוציאו לי אתמול את האינפוזיה. הבטחתי לשתות המון. תודה שהוציאו לי הבוקר שני נקזים, קצת כאב אבל עכשיו זו הקלה גדולה. תודה שאני מצליחה לנשום כמעט בלי כאבים. תודה שאני מצליחה להשתעל. תודה שאני מצליחה ללכת לשירותים. עוד מעט ואהיה ממש עצמאית. תודה שאני מצליחה לקום מהמיטה, כמעט לבד,

ועם פחות כאבים...תודה שאני מצליחה ללכת לבד, בלי עזרה. הצלחתי להקיף בהליכה כבר את כל המחלקה. תודה שאני מצליחה לאכול. תודה שאני יכולה לשתות. תודה שהצלחתי הבוקר להתפלל תפילת שמונה עשרה בעמידה.

תודה שהכאבים הם רק לפעמים, ושהבדיקות הם כבר רק כל שעתיים- שלוש, ולא כל חצי שעה. תודה שאני מסוגלת לכתוב. תודה שאני מסוגלת לקרוא. תודה שהכל תקין ושאני בדרך להחלמה. תודה על רופאים- שליחים נאמנים, ועל אחיות מסורות ונעימות. תודה על האיש שלי חיים, שיש לו כוח בשבילי. תודה על משפחה שעוזרת. על חברות נפלאות שתומכות ועוזרות. תודה על הכול.

שום דבר לא מובן מאליו.

 

סעודת הודיה, טבת תשע"ו

שנה חלפה. שנה סוערת במיוחד. מלאה עליות ומורדות ועליות. שנה מהיום שבו טולטלתי ברעידת אדמה ענקית בחיי. שנה חלפה ואני עורכת סעודת הודיה. שמחה עם חברות יקרות ומשפחה נפלאה. מבקשת להודות על הלא מובן מאליו. באופן מעורר התרגשות השותפות מצד כולם מלאה. לומדים יחד על משמעות התודה, עושים סעודת אמנים והפרשת חלה. ואני מתרגשת כל כך ומודה לה' מכל הלב. ואני רואה באופן מוחשי איך ההתמקדות בטוב הופכת את העולם שסביבי להרבה יותר טוב. אמיתי ממש. כשאני מתבוננת בטוב ומתמקדת בו - הטוב גדל וגדל. הטוב מידבק.

עד לפני שנה הייתה לי משוואה קשה ומורכבת שמלמדת שמחלת הסרטן שווה מוות. אמא שלי היקרה, בת דודתי וגם בן דודי נפטרו מסרטן. עד שגיליתי שאני בעצמי "חולת סרטן", ומאז הראייה שלי השתנתה. פתאום הכרתי כל כך הרבה אנשים שהחלימו מהמחלה, קמו והמשיכו בחייהם. הכרתי מקרוב את המחלימות, שהן "בוגרות המחלה". נכון, אני עכשיו נושאת בתואר המפוקפק בוגרת המחלה כך שאני נמצאת בסיכון, אבל היי, מי מאיתנו לא בסיכון?! מי יודע האם חלילה מחר ייפגע מרכב בכביש או בידי מחבל? בעצם כולנו כאן בעולם הזה בסיכון. כולנו זמניים. אבל האמת האמיתית היא שרק הקב"ה יודע כמה זמן קצוב לנו לחיות. ובינתיים אני כאן, ואשתדל לעשות את התפקיד שלי, בזו השליחות.

  לתרומה מצילת חיים ל'עזר מציון' הקליקו כאן >>


פורסם במוסף 'מאגר של חיים' של עזר מציון

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

איך בונים סוכה? צילום: נדב רחמני

ככה שלומית לא בנתה סוכה: המדריך המלא לבנית סוכה

קרא עוד