היא בדיוק סיימה לאכול צהריים, וישבה לפתור תשבצים כשהגעתי. כשנכנסתי, התקשיתי לזהות אותה, אבל כשהיא הפנתה אלי את המבט, אלה היו העיניים הכחולות והנוקבות שלה.
חנה ארן, המורה האגדית שלי מהיסודי, שכבר כמה שנים אני רוצה לפגוש אותה כדי להודות לה.
היא לימדה אותנו אנגלית, ועוד כמה מקצועות, וגם היתה הבמאית של הצגת סוף כתה ח'. מורה עם נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.
היא מפנה את התשבצים הצידה, ומסבירה לי שכל מוצאי שבת הבנים שלה באים לבקר, ומביאים לה את התשבצים מהעיתון "אני לא קוראת את העיתונים האלה".
היא תוהה למה באתי, והיא לא יודעת שכבר כמה שנים אני חושבת עליה.
כשהיא לימדה אותנו שיעורי זמרה, היא התעקשה שרבע השעה הראשונה של השיעור תהיה מוקדשת לטעמי המקרא: "אז מה אם אתן בנות? צריך לדעת טעמי המקרא". אז היה לנו פנקס עם מלים של השירים שלמדנו, ועם כל הטעמים. הניגון של הטעמים נכנס לי בוורידים, ולא יצא משם. אין לי הרבה הזדמנויות 'תקניות' לקרוא בתורה, אבל כשיש, זה זורם כל כך טבעי. וזה בזכותה, ורציתי להודות לה על כך. לא מובן מאליו. גם כשבא לי לקרוא לעצמי את הפרשה, או לאחרים, פעמים רבות מתנגנים הטעמים.
'המורה ארן', כך קראנו לה, היתה המורה שלנו לאנגלית בכתה ח' בלבד. אחרי שלוש שנים ששיעורי אנגלית היו סוג של קרחנה וצחוקים, היא הגיעה 'לעשות לנו סדר'. נכנסה ביום הראשון של השנה, נעמדה ליד הלוח, ערכה טבלה של גופים וזמנים, וריכזה לנו בצורה ברורה את כל מה שהיינו צריכים ללמוד בשלוש השנים הקודמות.
רק שיהיה ברור, אני סיימתי כתה ח' לפני 40 שנה, והמורה ארן לימדה עוד מחזורים רבים מעלי, כך שהיא בוודאי עברה את ה85. צלולה, זוכרת הכל, חדה ומדויקת.
היא שאלה אותי איזה הצגה אנחנו עשינו בסוף כתה ח'. כשאני אומרת לה 'רימון בין לבבות' (על ההתאבדות בכלא הבריטי של שני חברי המחתרת ברזני ופיינשטיין), אני מזכירה לה שחלק מהחזרות עשינו אצלה בבית. ואז היא נזכרת, שאחת השחקניות לא היתה אותנטית בבכי שלה, והיא צעקה עליה ככה כדי לזעזע, וכשהגיעו הדמעות היא אמרה לה: "יופי! ככה. עכשיו תתחילי את הטקסט שלך".
אנחנו הכרנו אותה בתור 'המורה ארן' שנכנסת לכיתה עם האקורדיון שלה, מרעימה בקולו אם אנחנו מעצבנים אותה, מלמדת אותנו שלל שירים, החל מ'יום יבוא' של להקת 'אל תקרא לי שחור', ועד לתרגום של 'שיר השבויים היהודיים' מתוך האופרה נאבוקו של ורדי, שכולם, כל בוגרי ביה"ס שלי בוודאי זוכרים אותו. שיר געגועים יפהפה של גולי בבל לארץ ישראל, שתורגם ברגישות לעברית ע"י אפרים דרור.
אֶבְרוֹתֶיךָ הָרֵם, שַׂרְעַפֵּנוּ,
טוּסָה נָא לִגְבוּלָהּ שֶׁל אַרְצֵנוּ,
אֶל הָרֶיהָ וְאֶל עֲמָקֶיהָ,
וּמְסֹר נָא שָׁלוֹם לַמְּכוֹרָה,
לַיַּרְדֵּן עַל פְּלָגָיו שָׁם נוֹבֵעַ,
לַצְּרִיחִים שֶׁל צִיּוֹן הַמְּנֻצַּחַת,
לָךְ, מוֹלֶדֶת, בְּרָכָה מִשְׁתַּלַּחַת
מִבָּנַיִךְ, יוֹשְׁבֵי בַּשִּׁבְיָה.
כִּנּוֹרוֹת בִּדְמָמָה פֹּה תָּלִינוּ,
אֵין עוֹד כֹּחַ-הַזֶּמֶר בְּפִינוּ,
לֹא נוּכַל עוֹד הַפְצִיחַ שְׂפָתַיִם
כָּל עוֹד אָנוּ יוֹשְׁבִים בַּנֵּכָר.
מַעְיָנֵנוּ אַךְ בִּירוּשָׁלַיִם
וּבַלֵּב אַךְ קִינַת הִיא וָנֹהַּ,
עַד אֵלַיִךְ, צִיּוֹן, שׁוּב נָבוֹאָה
וּמִזְמוֹר אָז כְּקֶדֶם יוּשַׁר.
וגם 'על הנסים ועל הפורקן' שתמיד עוזר לי לזכור בעל פה את כל הטקסט על הניסים בחנוכה.
בכנס מקהלות שבו הופיעו מקהלות של בתי ספר שונים, אנחנו תמיד לקחנו מקום ראשון. כי אצלנו המקהלה היתה חובה ולא רשות, וכשהגיעה תורנו לעלות לבמה, מילאנו אותה מקצה לקצה. וזה היה מרשים.
אז בשבילנו היא היתה המורה הקשוחה והבלתי מתפשרת, לשלל המקצועות שלימדה.
אבל אתמול, היא סיפרה לי דברים נוספים שלא ידעתי. על השכונה. על סבתי שאני נושאת את שמה, שהיא ומשפחתה עזרו לה להיקלט. כי חנה ארן הגיעה מארה"ב לבד, ולדבריה: "אנשים חשבו שזה פשוט, יש להם כסף לאמריקאים והכל בסדר. אבל זה לא פשוט להרות וללדת כשאין לך אמא לבכות לה כשקשה לך, וסבתא שמחה, קיבלה אותי אליה כבת. הייתי מגיעה אליה עם הילדים, שהיו קוראים לה סבתא שמחה. את רואה את ארון הספרים הזה? זה דוד שלך בנה לי. כל החשמל בבית, אבא שלך סידר לי". זוכרת את השמות של כל הדודים שלי.
אבל כל זה לסיפור אחר. קיצורו של דבר, באתי להגיד תודה מכל הלב, ויצאתי עמוסת סקרנות לצד אחר של החיים שלה שלא הכרתי.