אז דיברנו קצת על הילדים שלנו. מיקמנו אותם בסדר הנכון, אחרינו. לא כי אנחנו זקוקים לכבודם אלא כי זהו סדר העולם, כי כך נכון. כי אנחנו מובילים אותם. אבל מה לגבי ההורים שלנו? איפה הם נמצאים במשולש הזה?
נכון. הם נמצאים לפנינו ואנחנו חייבים בכבודם. אבל איכשהו, בעיקר מהרגע שהשתנה הסטטוס שלנו, מילדים בלבד, לילדים ולהורים, זה לא תמיד מובן לנו. פתאום הילד נראה לנו מרכז העולם וברור לנו שנעשה קודם כל הכול בשבילו. אם אבא או אימא מתקשרים לבקש את עזרתנו במשהו ובדיוק באותו יום יש איזה אירוע בגן, מסיבת חנוכה, נטיעות טו בשבט, מסיבת סידור בבי"ס וכד', רובנו אפילו לא יחשוב פעמיים. מיד נגיד להורים שאנחנו מצטערים אבל זה בלתי אפשרי היום וכו', נדחה אותם ליום אחר, ואפילו לא נרגיש רע עם זה.
גם אם ההורים מקבלים את ההסבר שלנו בהבנה וגם אם הם מסכימים איתנו (וטועים איתנו) שהנכד שלהם הוא לפני הכול, זה לא צריך להיות ככה.
מעבר לשינוי בסטטוס נדמה שיש עוד גורם לשימת ההורים במקום השני, אחרי הילדים; רבים מאיתנו מסתובבים עם בטן מלאה על ההורים שלנו. לא בכדי נכתבו כל כך הרבה ספרים על איך "להינצל" מכל השריטות שכמובן מי אחראי להן אם לא ההורים. אנשים משקיעים כסף וזמן לדבר עם פסיכולוג במשך שנים על הילדות שלהם. ואני לא מדברת על אלה שעברו דברים חריגים ונפגעו פגיעות קשות בילדות (אגב, גם רבים מאלה השתקמו ובנו לעצמם חיים טובים, קריירה משפחה וכו', לא פחות מאיתנו), אני מדברת עלינו, שהיינו ילדים רגילים בבתים רגילים עם הורים רגילים שרצו את הכי טוב בשבילנו, וניסו, בדרכם, לתת לנו כל מה שיכלו לתת. ברור, שיגענו אותם, כמו שגם הילדים שלנו משגעים אותנו היום, ולפעמים הם הצליחו לא להשתגע ובפעמים האחרות הם השתגעו, כמו שגם אנחנו היום. להיות הורה אין פירושו להיות אדם שלם במידותיו מכל בחינה שהיא. להיות הורה פירושו להורות את הדרך שלך, באופן הראוי בעיניך, ולספק לילדך את הצרכים הבסיסיים; קורת גג, מזון ושייכות. (אולי נדבר על שייכות בהזדמנות אחרת?)
לכולנו יש נקודות חלשות והכי קל להשליך את הכישלונות שלנו בחיים על המקור שלנו, ההורים שלנו, כי הפסיכולוגיה לימדה אותנו שהכול קשור בתשתית. תשתית טובה, תנאים טובים, מאפשרים לילד לצמוח ואם לא קיבלנו תנאים מספיק טובים, הרי ברור מדוע לא הצלחנו, והכתובת תלויה על הקיר. אבל כן קיבלנו את כל התנאים. קיבלנו את כל מה שילד צריך. וגם אם אנחנו משוכנעים שלא קיבלנו את כל מה שהיינו צריכים לקבל, גם זה בסדר, כי מעולם לא ניטלה מאיתנו הבחירה החופשית. גם אם נעשה לנו חלילה עוול, אנחנו בוחרים אם הוא ישפיע ויכריע או לא. בכל רגע אנחנו בוחרים את חיינו.
כמה נכון לילד לראות את ההורה שלו מכבד את הוריו. איזה שיעור יכול להיות יותר מלמד מזה? ואפילו במחיר שאחד ההורים לא הגיע למסיבת הסידור. מסיבת הסידור הרי תחלוף אבל הזיכרון שאבא לא הגיע כי הוא היה צריך לעזור לסבתא, לעולם יישאר. הוא ילווה את הילד גם כשהוא בעצמו יהפוך להורה...
במלאת לי 40, אני רוצה בהזדמנות זאת להודות להוריי; לאמי ז"ל, מרים, על הדרך שהיא הורתה לי. הייתי צעירה ואנוכית מכדי להוקיר לה תודה בחייה. ולאבי, שיבדל לחיים ארוכים, צבי, על הדרך שהוא ממשיך להאיר לי, בחסד.
לכל הטורים של שרון-רחל, לחצו כאן!
שרון רחל פלג- אימא לארבעה, מורה לעברית באולפן לעולים חדשים, תלמידה לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך, ומנחת חוגי הורים בגישת שפר.