יש הרבה דברים שאת לא יודעת לפני שאת נהיית אמא, כל הקלישאות על אהבה של פעם בחיים וכו' עומדות בעינן אבל השינוי האמיתי חל בפרטים הקטנים והוא תפס אותי בפעם הראשונה שהשארתי את העולל עם אבא שלו והלכתי לקניות לבד, עם עצמי, פתאום הרגשתי משא כבד שאני לא רגילה לסחוב, הסתכלתי למטה וקלטתי את כל שקיות הבגדים, הסופרפארם, חנות הטבע והסופר אצלי ביד.
אני, שרגילה להסתובב בקלילות ולדחוף הכל על הוו המסכן שמחובר לעגלה ועוד רגע הופך אותה אחורה פתאום הולכת וקשה לי, חם לי וכבד לי וכאן, רבותי, או יותר נכון גבירותי אני רוצה לדבר על התפקיד האמיתי של העגלה ושל עוד כמה חפצים שמלווים אותנו בחיי היומיום שפעם לא הייתי מודעת לקיומם והיום אני לא יכולה בלעדיהם.
המטרה האמיתית של העגלה היא לסחוב, את מה? את כל מה שאפשר. את התיק שלך, את התיק שלו, את המים, את הארנק, את הקניות בסופר, את המנשא, העגלה היא בעצם מיני כלי רכב והתינוק הוא רק תירוץ ואני עוד מתלבטת מה עדיף, ללכת עם העגלה והתינוק בתוכה ולקחת סיכון שהיציאה תהרס או ללכת לבד אבל בלי סוחב השקיות שלי?
את המוצר הנוסף שנכנס אל חיי ללא כל התראה פגשתי לראשונה בבית, שלושה ימים לאחר הלידה כשהילד נח לו בשלווה ולפתע החל צורח את נשמתו, הרמנו אותו ונחרדנו לגלות נוזל צהוב שחדר את הבגדים שלו ולכלך את כל הסביבה. הסתכלנו אחד אל השני מבוהלים, מה עושים עכשיו? והתחלנו לחפש איך מורידים את הלכלוך ומאז הפכנו להיות "משפחת מגבוני" גילנו שכל דבר יכול להתנגב בקלות רבה אם רק נרצה- הרצפה מלוכלכת? תעביר עליה שטיפת מגבונים, הילד פלט? טוב שיש פה לידי מגבונים, ישבת בבית קפה ונשפכה עליך טחינה? אין בעיה המגבונים מוכנים בשלוף! הגעתי למצב שאני מחלקת מגבונים חופשי לילדים מנוזלים או לבנות שנמרחה להן המסקרה.
המגבונים גם משמשים כאחד מאבות המזון עבור העולל ומהרגע שהוא מתחיל לזחול ויכול להגיע אליהם לא משנה אם הם אחרי או לפני הניגוב מבחינתו הם מטרה נעלה שיש להכניס לפה וכמה שיותר מהר.
מעבר למוצרים חדשים ומרעננים גם המיקום הפיזי שלי בבית השתנה, אם בעבר הייתי רובצת בנוחות על הספה עם ספר טוב וקפה היום, משטח הפעילות הוא מקומי החדש בו אני יושבת לצידו של הצאצא שלא מסוגל להעסיק את עצמו וצריך צוות הווי ובידור שיתמוך, יעודד וישיר לו בכל רגע נתון. ככל שהזמן עובר אני מצטערת שקנינו משטח פעילות משוכלל מוטורית ובריא להתפתחות הילד ולא פשוט מזרן כי אז הוא באמת היה ממלא את היעוד האמיתי שלו- מקום מושלם לנימנומים קצרים והירדמויות. פשוט ככה. בלי כרית, בלי שמיכה, חלונות השינה נפתחים ואני מוצאת את עצמי מתעפצת בלי סוף בעיקר בבקרים הארוכים שמה שאני עושה בהם הוא לחכות שיתעייף כבר ואוכל לחזור לשנת הבוקר המקודשת.
משטח הפעילות משמש גם כמשטח החתלה, שולחן האוכל שלי, מזרן הספורט והמקום שהכי קשה לקום ממנו, תשאלו את הברכיים שלי. כל הטוב הזה תקף עד לרגע שבו התינוק מתחיל לזחול ואז את נשארת שם לבדך, מתחננת שלא יגיע למטבח אבל אותו מעניינת הרגל של השולחן וזה, מה לעשות, לא בגבולות המשטח.
הדבר האחרון שמשמש כל אמא טרייה ולא מקבל מספיק קרדיט הוא חיתול הטטרה. זה שתמיד אני לא יודעת איך לקרוא לו- חיתול או טיטול? לא משנה, מדהים כמה תכונות יש לפיסת הבד הקטנה הזאת. היא מנקה, היא מחטאת, היא מלטפת, היא מרגיעה, היא מנחמת, היא מרדימה, אפשר לקשור אותה, אפשר לישון איתה, אפשר להגן איתה מפני השמש (אפשר גם לחבוץ איתה גבינה אבל זה כבר נושא אחר) ובאופן כללי העולם נחלק לשתי קבוצות אנשים, הראשונה אוהבת את הריח של הדבר הזה ומסניפה אותו בכל הזדמנות (הידעתם שריח של תינוק זה בעצם פליטה שהתייבשה על החיתול?) והקבוצה השנייה היא אלו שנגעלים וחושבים שיש לזה ריח חמוץ ומסריח (צודקים).
ככה או ככה כל חתיכת בד שתצליח להרדים את הבן שלי אקבל בברכה.
ובחזרה לקניות שעשיתי לבדי וסבלתי מהמשא הכבד שאולצתי לסחוב.. כשהלכתי שם חישבתי עוד כמה שנים יש לי ללכת עם עגלות והגעתי למסקנה שעלי לקבל את חיי האימהות עם כל הטוב והפחות טוב שמגיע איתם. כי בסופו של דבר מה אנחנו, האמהות, אם לא שיכלול של יכולות רב תכליתיות וניצול המקסימום מכל דבר?