ההורות דינאמית - ואני מנסה להסתגל לשינויים

כביכול, הבית מתרוקן. אני קמה בבוקר ומעירה רק 4 ילדים, כל אחד בחדר אחר. שלושה חדרי ילדים, שהיו מאכלסים 3 ואף 4 ילדים בכל חדר, פתאום כל ילד קינג בחדר משלו..

חדשות כיפה אורנה דן 17/10/18 12:22 ח בחשון התשעט

ההורות דינאמית - ואני מנסה להסתגל לשינויים

כביכול, הבית מתרוקן. אני קמה בבוקר ומעירה רק 4 ילדים, כל אחד בחדר אחר. שלושה חדרי ילדים, שהיו מאכלסים 3 ואף 4 ילדים בכל חדר, פתאום כל ילד קינג בחדר משלו, ואותו חדרון חיילים, שהוא בעצם קיר גבס שנמתח בסלון כשמאחוריו הוצבו מיטה (נפתחת! לא לבזבז שטחים) וארון, עבור חיילים, נתפס בחדווה במשך השבוע על ידי אחד הגמדים, שמפנה אותו כל סופ"ש לחייל/ים שיוצא/ים.
אז ביומיום אני מעירה פה ארבעה לביה"ס, שניים בחטיבה ושניים בתיכון (ובסך הכל בשלושה בתי ספר שונים, שיהיה מעניין). כביכול, שקט שאנחנו לא מכירים, ואז מגיעה השבת, ומתחילה ההמולה. לא אותה המולה של "אני ישבתי כאן" ושל "הוא הרביץ לי או לקח לי" אלא המולת ההתנצחות מי יותר פייטר בצבא. הקצין בקבע מסתכל על כל זה מלמעלה. אליו הם מתקשרים בשעת ט"ש וכשיש להם מה לספר, לשתף או להתלבט, מי אם לא הוא יבין אותם הכי טוב. שני הטירונים משווים הישגי מטווחים ו"בראורים", ומעלים חוויות שונות מחיל הים והשריון, ואילו המ"כ מהנחל, כשאנו תוהים למה הוא לא משתתף בשיחה מתנשא עליהם ואומר "עזבו, אלה צעירים אלה". כל זה סביב שולחן שבת כשברקע הנכדים עוברים מיד ליד והאחים הקטנים בולעים בצמא את המושגים הצבאיים.
כביכול הבית התרוקן, והאיש מבקש ממני לפנות מקום בארונות, אבל איך אפשר? כשהם מגיעים לשבת כל אחד צריך שמיכה ומצעים, ולפעמים גם לבן/בת הזוג שלו, אז איך אפשר לפנות מקום בארונות? 
ואלה שגרים בדירות שותפים, אבל עדיין חצי מהדברים שלהם פה, וכל המכתבים שלהם מגיעים לכאן, אז לא נשאיר פה מגירת מכתבים לכל אחד? ולפחות שני מדפים של בגדים ופיצ'יפקס בארון שהם בטח יצטרכו יום אחד? (אל תאמינו לי... אנשים עם נטייה לאגור תמיד יהיו להם תירוצים) אז במשך השבוע יש שקט נורא מוזר, שעוד לא התרגלתי אליו, אבל בסוף השבוע? 
נכון, זה כבר לא "קחו את הילקוטים שלכם מהסלון" כי כולם כבר תיכוניסטים, אבל זה הסטודנטית שהגיעה והחליטה לבשל לשבת, אז היא תשים במטבח בפול ווליום את המוסיקה "שלה", בעוד אני אוספת מתחנה מרכזית את החייל שמגיע, כי באוטו, זה הזמן היחיד שלי לדבר איתו אחד על אחד, לפני שהוא פושט מדים ויוצא לפגוש חברים, או לשבת לשולחן שבת עם אחים שיותר מבינים בחוויות צבאיות מאימו הגנרלית (שבואו תנסו להתקיל אותה בראשי תיבות צהליים שהיא לא תפענח)
אז כמו שהסתגלתי לדינאמיקה של הגוף שלי, שבריתמוס אקורדיוני שכזה, פעם מתמלא בהריון והנקה, ופעם מתרוקן ומשתחרר מהכובד, כך אני מנסה להסתגל להתרחבות התכווצות הזו, שלפעמים אני מכינה סיר אורז וממש לא מבינה בערב איך נשאר ממנו, שאני מכינה בבוקר כמה כריכים בודדים במקום שני המגדלים המפורסמים, לנוע בין הצמצום הזה לבין ההתמלאות המפוארת, ולצנוח ממנה חזרה לשקט המבורך של יום ראשון נטול הררי כלים, פחות כביסות מבעבר, ולהזכיר לעצמי שבכל זאת יש בבית עוד ארבעה שראויים לתשומת לבי אחר הצהריים, בתנאי שלא קפצתי לאוטו לבקר את הנכדים במצוות הלב המתגעגע, ובכל זאת היומן מזכיר לי שבשבוע הקרוב יש לי 3 אספות הורים, ב3 בתי ספר שונים, כשבאחת האספות נצטרך להתפצל כי יש לנו שם שני תלמידים. לא משעמם.  
 

 

אורנה דן, אם ל13, דולה ומנחת הורים. להרשמה להדרכת הורים: 054-2656527
orniki@neto.net.il.