רגע לפני שאנו יוצאים מעולם המשפחה וסיבוכיה ועוברים לעולם של עם וסיבוכיו מבקש אני להתעכב על הסף עוד מעט ולשוב ולהביט לאחור אל אחד מבחירי בניה הוא יוסף. נזכר במצבו של יוסף הצעיר יפה התואר: הוא גורש מביתו, אחיו מכרוהו לעבדות והוא מוצא מעט מנוחה בבית פוטיפר. אך מנוחה זו לא מחזיקה לא לזמן ארוך. אשת אדונו נותנת בו עיניה, מפצירה ומפתה. ומגיע הרגע בו לדעת חכמים, כבר לא יכול היה לעמוד בפיתוי: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת. וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי וגו'" (בראשית, לט יא-יב). את שהתרחש באותם רגעים מתארים חז"ל בצבעים עזים:
"תנא דבי רבי ישמעאל, אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא. אמרה אין לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה, ותתפשהו בבגדו לאמר וגו', באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם, ותקרא רועה זונות, דכתיב ורועה זונות יאבד הון... " (סוטה דף לו ע"ב).
למרות הניתוק רב השנים שבין האב לבן, למרות המרחק הגדול, נותרה דמות האב חקוקה בליבו של יוסף. וממש רגע לפני הנפילה, לפני ההידרדרות שאולי אין ממנה חזרה, שב והופיע דיוקנו של יעקב. רק הופעת דמות האב ברגע מכריע זה היא שנתנה בידי יוסף את כוח הסירוב האדיר שנאלץ לגייס מקרבו על מנת להיחלץ בשלום מהחטא.
מה לדברים אלו ולבחירת בית ספר? בחרתי לפתוח בהם מכיוון שחשובים הם בעיני על מנת להעמיד נכון את המשוואה של השותפים בחינוך. אני סבור, שעם כל הכבוד לתפקיד אותו מנסים אנו המורים בבתי הספר למלא, אין תחליף לדמות האב או האם בחינוך הילדים. תפקיד ההורים אינו מסתיים בהחלטה לאן לרשום את הבן או הבת ובחתימה על הוראת קבע. ההורים הם הנושאים בנטל המרכזי בחינוך ילדיהם גם אם ישלחו אותו למוסד החינוכי הטוב ביותר.
ההורים מחנכים באמצעות הדוגמה האישית שאותה הם מראים ביחסים ביניהם, ואותם ערכים עליהם הם משתיתים את ביתם. ההורים הם הנוטעים בקרב ילדיהם את הביטחון והאישור העצמי, את האמונה ביכולותיהם, את הסיכוי לצמוח באופן בריא ומאוזן. הם שיקנו את הדגם הנכון ביחסי אדם וחברו, ביחסים בין בני הזוג, ביחסים בתוך הבית וביחסים לקהילה החיצונית. לכן אכפתיות ומעורבות פעילה בחינוך הילדים חיוניות להצלחה בחינוך. סבורני שדווקא אל מול ההתמודדויות העומדות בפני הדור הצעיר, החשיפה העצומה של הילדים לכל תרבות קלוקלת ולכל רעיון מופרע ומופרך, הופך "דיוקן אביו", דמות הורים משמעותית, לעוגן ומצפן חשובים שבעתיים.
"חנוך לנער על פי דרכו"
מתוך הבנה של התפקיד המכריע שאותו ממלאים ההורים בחינוך ילדיהם, עליהם לשאול מה טוב ונכון עבור בניהם ובנותיהם. אני מדייק - 'עבור בניהם' - ולא מה שנכון לבת השכנה שממול, או לבן השכן בבית הכנסת. אל להורים להיכנע לשיקולים זרים כמו "לאן הולכים כולם". עליהם לנסות ולדייק בתשובה לשאלה מה באמת מתאים לבנם לאור כישוריו, יכולותיו ותכונותיו הייחודיות. כולם יודעים לצטט את הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו", אולם לשם כך על ההורים להשתדל לעמוד על "דרכו" הייחודית. לשם כך עליהם להכיר אותו, ולהיות מעורבים באופן משמעותי בחינוכו והתפתחותו. עליהם לכוון אותו להיות נאמן לדרכו שלו, השונה לא אחת מדרכו של חברו או מדרכו של אחיו או אחותו. נדרש כאן כובד ראש ולעיתים גם אומץ ללכת נגד הזרם. דרך משל, יש הורים ששולחים את הבן מתוך שאיפות תורניות שלהם למוסד חינוכי שאינו מתאים לתכונות נפשו. או אז הם מתפלאים שהוא מורד ובועט ורוצה לזרוק הכול. ולעיתים להיפך, לבת נטייה רוחנית והם חוששים שתצמח להם מן "רוחנית" שכזו, והם "מייבשים" אותה במקום שאינו הולם את תכונות נפשה בשנים כה יקרות. חשוב להדגיש כי אין זו החלטה חד פעמית בבחינת "שגר ושכח", צריך לעמוד כל העת "עם היד על הדופק", להמשיך להיות נוכחים משמעותיים בתהליך החינוכי, וכשניסינו ולא הולך - מותר לשנות.
"האנטנות של המוסד החינוכי"
ולבסוף אני מגיע למוסד עצמו. אסתפק בשרטוט כמה קווים כלליים: ראשית טוב שיש בחירה, טוב שיש גוונים שונים המאפשרים התאמה מכוונת ומדויקת יותר לכל ילד או ילדה. לכן חשוב שהמוסדות השונים יהיו נאמנים לדרכם ולא יפזלו "לדשא של השכן". כל זמן ש-"קנאת סופרים - תרבה חכמה", תרבה מאמץ חינוכי, חשיבה חינוכית ופיתוח כלים חינוכיים חדשים, הגיוון טוב. אך אם "קנאת הסופרים" הופכת לשיווק זול, לתחרות פרועה או חלילה לפגיעה בשמם של המתחרים, ריבוי המוסדות הופך לשלילי.
חשוב שהמוסד יראה את הילד, ויהיו בו את "האנטנות" הרגישות מספיק לקלוט את אפיו ותכונותיו הייחודיות. בית הספר נועד עבור הילדים ולא להיפך, הם אינם חיילים בצבאו המופקדים על האדרת שמו.
חשוב שבית החינוך יראה את הילד כשלם, ותחומי הלמידה שבו יהיו מגוונים. ראיית השלם מאפשרת מגוון סולמות לטיפוס, מגוון תחומי הצטיינות והתפתחות ולא תחום צר אחד בלבד.
ומעל הכול הצד הערכי: מהם הערכים לאורם בית החינוך מחנך? מהם הערכים המצויים במסדרונותיו, ביחסים בין המורים לתלמידים ובינם לבין עצמם. אותה מערכת צפיות שבין מוסדות הלימוד, ההורים והרשויות יוצרת לעיתים מוסכמה שעל פיה המאמץ העליון שעל המוסד להיות ממוקד בו הוא הצלחה בבחינות הבגרות. מובן שיש חשיבות בבחינות הבגרות, אולם לא פעם בדרך נדחקים הערכים ומתעוותים סדרי העדיפויות הנכונים (העתקות במבחנים, מדד האמפטיה הנמצא בנסיגה מבהילה וכדומה). על כן מאוד חשוב, דווקא אל מול לחץ זה, לעמוד איתנים ולזכור את העולם הערכי שממנו אנו באים ואליו אנו שבים.
ונוסיף עוד ונזכיר את המובן מאליו: מוסדות מורכבים מאנשים, וממש כמותם אינם מושלמים. לכן לא נכון לצפות לשלמות, וגם לא להתרשם מסיסמאות יפות וסרטוני שיווק. חשוב לנסות ולהשיג מידע באופן בלתי אמצעי משיחה עם תלמידים הלומדים במוסד והוריהם (גם את המידע הזה לקחת "בערבון מוגבל" ולנסות לחלץ מאפיינים כלליים בלבד, כי כאמור מה שטוב לאחד לא בהכרח טוב לאחר).
פתחתי בדמות דיוקן האב, ואסיים בדמות דיוקן המורה שזכה להיות למורה לחיים. כך כותב יצחק שלו בספרו "פרשת גבריאל תירוש" על גבריאל תירוש מורהו להיסטוריה:
"גם לאחר שנסתלק הוספנו ללכת בדרכו ולהיות מה שרצה כי נהיה אלמלא הלך מאתנו", והוא מוסיף: "הרהרתי בכך שאהרן ודן ויאיר ואנכי [ארבעת הבנים שבחבורה] לא היינו בעצם אלא העתקות חיוורות ומטושטשות מדמותו של גבריאל. אין כל חשיבות בכך שכולנו נעשינו בינתיים גברים מגודלים. אי-שם בנפש יושבים היינו לפניו כתלמידים לפני רבם ואוהבים ושונאים את מה שלימדנו לאהוב ולשנוא… יש ולאחר מעשה או החלטה בחיי יום-יום שלי שואל אני את עצמי מה היה אומר על כך גבריאל. וכשנתמנה יאיר מפקדם של פושטים במלחמת השחרור, היה נועץ בנפשו עם גבריאל לפני כל יציאה".
ולוואי ויזכו בנינו ובנותינו לדמות דיוקן אב ודיוקן מורה שיחקקו על ליבותיהם, ושילוו אותם כמצפן בכל משעולי חייהם.
הכותב הוא מנהל בית החינוך למדע ולטכנולוגיה אמי"ת - מודיעין